דפוס חיים ||| אגדה כפרית על סבא, אבא ו"הדפוס הראשון בנגב"

את הפוסט הזה על הדפוס הראשון בנגב סימנתי לי לפני כמעט שנה ב"שיחה ממתינה" כנושא ראוי לכתיבה. למרות חשיבותו ואולי בגלל שבכפר אצלנו (ובמפעל) הוא כבר הפך לסיפור עממי מוכר לכל העובדים והמבקרים לא הצלחתי להגיע לכתיבתו. ועכשיו, אחרי ההפסקה בכתיבת הבלוג – מצאתי שראוי לספרו, לזכר סבא ואבא.
זה לא קל לי. הבלוג הזה הוא אמנם "חוויתי אישי", כפי שהגדרתי אותו בשולי ההערות מצד שמאל, אבל בדרך כלל אני משתדל להתרחק מהחוויות "הפרטיות-האישיות" והמשפחה הקרובה שלי מופיעה רק בסיפורים שיש להם גם זווית "היסטורית"  ו"ציבורית" (או בקוריוזים קטנים כמו סנדוויצ'ים לנכדים ופירוק צריפים עם רקע משפחתי).

בחרתי להקדיש את הפוסט עם הסיפור ההיסטורי על הרקע להקמת הדפוס בנגב, לסבא-לוי זורע (זרודינסקי) מחיפה (שהיה במובנים רבים נביא טכנולוגי וכלכלי וסייע רבות להקמת המפעל בימיו הראשונים) ולאבא לזר זורע, מראשוני צוות ההקמה של המפעל, שהלך לעולמו בשבוע שעבר, יום אחד לפני יום הולדתו ה-87. זה לא יהיה הספד וגם לא הזמנה לדברי ניחומים. בחרתי להביא את הסיפור מהזווית שאני מכיר, אחרי שגם אני הפכתי ברבות הימים לחלק מהמפעל שהם הגו, יזמו והקימו. המפעל הזה נשאר עומד איתן על תילו גם אחרי לכתם של סבא ואבא.

"סבא-לוי" נולד בעיירה קטנה מדרום לקייב ברוסיה הצארית ולמד בנעוריו בחדר. באביב 1925 הוא עלה לארץ יחד עם סבתא-בלה ושני ילדיו הראשונים ומצא עבודה כסדר-יד בעיתון "הפועל הצעיר". משם הוא עבר לחיפה והקים עם בן דודו משה דפוס קטן – דפוס "אמנות". הדפוס עלה ופרח, וסבא, שהיה איש מקצוע ואיש מסחר ויזם בלתי-נלאה, על פי המושגים של הימים ההם, ראה ברכה בעמלו. (מימין כרוז שהודפס בדפוס "אמנות" בשנות ה-40).
בידינו נמצאים מקצת מהדפים בהם הוא כתב, בכתב עברי מסוגנן ובשפה ציורית של הימים ההם, את סיפור חייו לפני עלייתו לארץ (כולל איך התגלגל לעבודת הדפוס בעיירתו ואחר-כך באודיסה, טרם שעלה לארץ במסע ארוך דרך רומניה ב-1925). הנה כמה ציטוטים מה"יומן" שכתב:

"…כשהתחלתי להמשיך ללכת לחדר – בחורף אחרי מחלתי, התחלתי להצטיין בלימודים – בעיקר בתנ"ך – המלמד שלי היה אומר שאהיה גאון, אבל אני לא שמתי לב לזה – עיקר כשרוני מסרתי לציור. כשהייתי בן 10 ציירתי הרבה הרבה, כל רגע של חופש הייתי מצייר, והנני זוכר שפעם בזמן שעורי המורה שהתחלתי ללמוד אצלו כתיבה בז'רגון וברוסית, ציירתי צורת בן-אדם, שהמורה התפלא מן הציור, והוא לא פעם אמר לאבי שכדאי לטפל בכשרוני זה. גם חשבון ידעתי טוב והמורה היה מוסר לי לפתור שאלות בחשבון לא לפי גילי – ועמדתי בנסיון...
…מה שנוגע לצאר – בכלל הצטיינתי. בלי כל הדרכה ובלי מורה, עשיתי ציורים נפלאים – פעם אחת ישבתי אצל חברי בגילי – בערך הייתי אז בן 13 – ועשינו שעורים ופתאום אומר לי החבר (בן עשירים): לוי! צייר את הקיסר שלנו "ניקולאי". הנה לך תמונה – נראה אם תוכל לציירו!

לא חשבתי הרבה, בקשתי ממנו עפרון ודף של מחברת לציור וכעבור שעה – היה ציור נפלא של הקיסר על הדף, עם כל הצבעים של הבגדים והמדליות, ופתאום נכנס אביו של חברי לחדרנו וראה את התמונה, הוא לא רצה להאמין שזה מעשה ידי. (צילום הצאר למטה אינו הציור שסבא מספר עליו, שכמובן לא נשמר).

למחרת קרא לקרוא את אבי – הוא רוצה לדבר אתו בענין חשוב. אבי נענה לבקשתו ובא אליו ובשיחה זאת רצה להוכיח לאבי שיש לו בן כשרוני, וחובה עליו לטפל בכשרון זה ומציע לאבי שישלח אותו לבי"ס לציור גבוה לפריס ואזי אהיה אמן…
כל זה לא שכנע את אבי, והוא רק ענה על זה, שאין לו צורך בזה, והוא בדעה אחרת לגמרי – דעתו היא, שאם ארצה בכך, הוא מוכן למאמצים כבירים בכדי שאסע למשל לוילנה לאחת הישיבות המפורסמות בכדי ללמוד תורה ושאהיה תלמיד חכם ואח"כ לרב בישראל...
באותו השנה התחלתי לבקש מאבי שימסור אותי ג"כ ללמוד מקצוע הדפוס. הוא לא התנגד לזה וככה נכנסתי לבית הדפוס החדש של צינובוי. אבי שילם לסדר הראשי אז בדפוס הזה סך 25 רובל, בכדי שהוא ילמד אותי את המקצוע – ואני לא הכזבתי. אחרי זמן של שלשה חדשים התחלתי באופן עצמאי לסדר סידורים די מסובכים, וגם מאוריגינלים משורטטים באופן גס, וגם הצלחתי. הצלחתי היתה כה גדולה – כשהמסדר בא בריב עם בעל הבית (זה היה בערך 8 חדשים אחרי שלמדתי את העבודה) ועזב את הדפוס – כעין שביתה בימים ההם. אני בעצמי מלאתי כמעט את כל העבודה ובעל הבית בעצמו מצא לנכון להקציב לי 3 רובל לחודש, למרות שהתנאי עם אבי היה שאחרי שנת הלימודים הראשונה עלי רק לבקש משכורת מינימלית מ-1 עד 2 לירות לחודש...
…למחרת נסעתי לאודיסה, ברכבת, קרוב כבר לאודיסה הכרתי בן-אדם אחד מקייב, מדפיס, והוא ספר לי שהוא נוסע לאודיסה לחפש סַדָרים שיודעים לסדר באידיש, והיות שבית הדפוס שלו בקייב, והוא עומד להוציא בקרוב ז'ורנאל שבועי באידיש – שבועון ציוני "מורגן ז'ורנל" – ושם בקייב אין להשיג פועלים יהודים שיודעים לסדר אידיש. הוא הציע לי לחזור ולנסוע אתו לקייב אחרי שנבלה יומיים שלושה באודיסה, אולי הוא ימצא עוד פועל אחד שיצטרף אלי וניסע לקייב..."

לא נשארו בארכיוני המשפחה תמונות של ממש ממפעל הדפוס שהקים סבא בחיפה, אבל נשארו ניירות מכתבים רבים עם לוגואים של הדפוס בראש הדף. לוגואים יצירתיים שהשתנו לעתים קרובות.

    
סבא לוי (יושב) ובן-דודו משה זורע (זרודינסקי) במשרד דפוס "אמנות" בשנות ה-60 (מימין), וכמה מדפי המכתבים עם הלוגו המשתנה של מפעל חייהם (משמאל)

על הדפים האלה נכתבו חלק מהמכתבים שנשלחו אל המשפחה שלנו כאן בכפר הדרומי. הם שרדו את עשרות השנים שעברו מאז כתיבתם והיו מתויקים בארכיונו של אבא. רוב המכתבים האלה היו ענייניים מאוד וכתובים באותה עברית מליצית אבל תכליתית: "מה שלומכם?", "תשובה למכתבכם מיום…", "ביקרנו את הבנים והנכדים…", "הוספנו ציוד לדפוס", "מה שלום הילדים?", "האם אפשר יהיה להגיע בפסח?", ולסיום: "האמא (זה היה כינוי לסבתא-בלה) אולי תוסיף כמה מילים…". ו"האמא" הממושמעת באמת הוסיפה כמה מילות נישוקים וחיבוקים (אלא אם כן "הייתה עייפה מאוד מהנסיעה").

ככה נמשכה חליפת המכתבים משנות ה-40 עד שנות ה-60. מכל המכתבים האלה – שתוכנם היה משפחתי אישי, אך לפעמים מהדהדים בהם גם פעמי ההיסטוריה עם המלחמות והקשיים הכלכליים וגם עם הגאווה על המדינה שקמה בדרך, זכור במיוחד מכתב אחד שהפך כבר למין אתוס תעשייתי של "חזון הקמת הדפוס בנגב". קטע המכתב הנוגע ל"רעיון הדפוס" צוטט ונרשם וסופר כבר בכל המקומות אצלנו, ועכשיו אביא אותו גם בבלוג הזה.  בדברים האלה מצטייר סבא-לוי כאיש חזון תעשייתי ידען ובטוח בעצמו, ובנו, אבא שלי, כחלוץ צעיר (הוא היה בן 18 כששאל על רעיון הדפוס) התוהה על דרכו ודרך קבוצתו ושואל על אודות אפשרות הקמת מפעל דפוס בקיבוץ שיקימו בקרוב בפריפריה הרחוקה (אז הם עוד לא ידעו שיילכו להתיישב בנגב דווקא).

בקטע שלפני הדברים המוכרים על "חזון התעשייה" מובע גם כעס וחששות רבים של ההורים על הדרך החלוצית והקרבית ("של משה שרתוק!") שבחרו בניהם כשהלכו בשליחות ה"ציונות": האחד – להקים ישוב-מישלט בנגב, והשני – להילחם במסגרת הבריגדה היהודית במלחמת העולם, והותירו את אמם "רצוצה ובוכיה" כדבר הסבא בפתח המכתב.

"עכשיו לענות לך על שאלותיך בדבר סיכויים במקצוע הדפוס, ליטוגרפיה וכריכיה בארץ, יש לי רק לענות לך, כי לכל מקצוע ומקצוע ישנם יותר סיכויים מעובדי אדמה. עובדי אדמה בכל העולם הם בשפל המדרגה, כי זוהי עבודה מופרכת [מפרכת] ולא נותנת הרבה לעובדיה, ובפרט בארץ הקטנה הזאת עם האדמה הבלתי פוריה, שבלי זבלים חימיים לא יכולה לתת אושר לעובדיה.
לעומת זאת לכל תעשיה וכל מלאכה ישנם סיכויים אם עובדיה הם מומחים ואנשים בעלי מרץ ובעלי תכניות פרודוקטיביות ומנהליה הם אנשים יודעי שפות ומלומדים שלכל הפחות גמרו בי"ס תיכוני. לכן אם אתה באמת מתעניין בזה, עליך לשמוע לעצתי והנני מוכן על חשבוני לשלוח אותך להשתלם במקצוע הדפוס בעולם הגדול, כמו לאמריקה או לאנגליה, שם תראה מכונות משוכללות, שם תלמד את המקצוע, שם תעבור את ההכשרה כמו שאתם שולחים לכל מיני הכשרות אנשים, ככה גם אתה. אלא הכל זה אני לוקח על חשבוני, ואזי אני בטוח שלא רק אתה אלא כל קבוצתך תצליחו בדבר…"
(חיפה, 11.11.1944)
.

     
אבא ליד מכונות ההדפסה בשנות החמישים והשישים. מימין – מתוך עיתון בגרמנית שסיקר את המתיישבים החלוצים בנגב: "יש כאן במדבר! – בית דפוס מודרני שמבצע הזמנות מכל הארץ".

הפוסט הזה מוקדש לשניהם לסבא ולאבא, שכל אחד מהם בחר את דרכו בנעוריו. דרך שאין לתאר אותה אחרת אלא כדרכה המרכזית של הציונות (כל אחד בהתאם לתקופתו), ולמרות שלכאורה היה כעס של סבא על אבא ועל אחיו מאיר – נדמה לי שבסתר ליבו, גם סבא היה גאה בבניו, מייסדי קיבוצי הצופים א' והצופים ב'.

הדפוס שהוקם בנגב, שאבא היה אחד מארבעת עובדיו הראשונים (ואפילו נרשם ברשומות כ"מנהל" הראשון) היה בהתחלה לא יותר מבית אבן נטוש ובו מכונת דפוס בלט אחת, סדריה שאותיות העופרת שלה נרכשו במחיר מציאה וכריכיה צנועה. הדפיסו בו בהתחלה טפסים פשוטים ביותר וכמה מסמכים של המוסדות. ההדפסה הראשונה שנמצאה בעיזבונו הייתה דף של "עיתון חי" לצרכים פנימיים, על גבי נייר ירקרק שהצהיב עם השנים.

דפוס בארי בשנות ה-50 במבנה האבן הראשון (במרכז). מימין – האסם ומשמאל מגדל המים עם החנוכיה שאבא עיצב את צורתה בראשית ימי הכפר.

      מימין – דפוס בארי בשנות ה-60, עם תנור יציקת העופרת. משמאל – דפוס בארי (מראה חלקי) כיום

מפעל הדפוס שהתחיל בבית האבן הרעוע, שהיום שוכן על חורבותיו בית-העם גדול המידות ועתיר הבטון, הצמיח שרירים עם השנים, הרבה אחרי שסבא הפסיק ללוות אותו, וגם אחרי שאבא כבר לא היה בין עובדיו ויצא לתפקידים אחרים. "מהפכות תעשייתיות" רבות עברו על המפעל מאז: מבלט לאופסט ומשם להדפסה דיגיטלית, וכיום אולי גם ל"הדפסה" וירטואלית. מהדפסת טפסים לספרים רבי-המכר של הוצאת הקיבוץ המאוחד (ביניהם "בוא אלי פרפר נחמד", "פתחו את השער", "ילקוט הכזבים" ועוד) משם הוא עבר להפקת פנקסי שיקים ממוגנטים ואחר-כך גם לכרטיסים ממוחשבים והודעות "סטייטמנטס" דיגיטליות צבעוניות.

      

וסבא, שכתב את המכתב ההיסטורי בו הזכיר את החקלאות ש"עובדיה בכל העולם הם בשפל המדרגה" – ודאי לא התכוון להעליב את החקלאים, שכן בנו הראשון, מאיר זורע היה, בין יתר התפקידים הבכירים שמילא, גם פלח עובד אדמתו, ועל כן גם שינה את שמו מהשם זרודינסקי הרוסי, לזורע העברי-חקלאי (אחר-כך גם סבא וכל המשפחה התיישרו על פי השם הזה). ואולי יש אירוניה דקה בכך שהחקלאות שעשורים רבים נטו להמעיט בחשיבותה הכלכלית, דווקא מתאוששת יפה מאוד בשנים האחרונות וממלאת בצבע ירוק את השדות עד קצה האופק, וגם בהכנסות נאות את כיסי החקלאים (שהיו ב"שפל המדרגה"). ואילו עולם הדפוס כולו מתלבט כיום בבחירת הדרך. אותה הדרך שהתחילה עם גוטנברג לפני 570 שנה, ועכשיו נמצאת על פרשת דרכים טכנולוגית.

ואני באופן אישי, דור שלישי לאנשי הדפוס, שיצקתי בנעורי מטילי עופרת ללינוטייפ (כפי שכבר סיפרתי) וזכיתי עוד לסדר כותרות דפוס באותיות עופרת בודדות של פרנקריהל וחיים שמן, הספקתי לעבור את כל המהפכה התעשייתית – מגוטנברג עד צוקרברג. ובמהפכה הזו כנראה אעצור, כי "כמה מהפכות תעשייתיות יכול אדם לעבור בחייו" וגם כי כתבתי כבר מספיק. וכאן נגמר העפרון, וזהו סוף הזיכרון.
ותמיד אשאר עם זיכרונות הדרך החלוצית שעשו סבא ואבא – מימי העופרת והאופסט, מאותיות הפרנקריהל של הדפוס-של-סבא ועד הסדריה הישנה בדפוס-שהקים-אבא, ומשם עד "עידן ה-html5" של ימינו, והלאה אל העתיד שמי יודע לאן עוד יוליך אותנו.

זהו סוף הפוסט החריג באורכו (אך נקווה שלא סוף הבלוג). להתראות בקרוב ב"שטויות" הרגילות של הצעות מופרכות ורשמים משדה החמניות ומשדה התרבות הישראלית.

_______

לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.

 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.