גובה אות וגובה דשא ||| על הרגל של ה-ק' והדגל של ה-ל' (וגם על התוספת הקטנה)

מפית נייר לבנה הובאה לביתנו על-ידי מטיילים מבני המשפחה שטיילו לאחרונה ברמת הגולן וקנו כמה דברי מתיקה "אותנטיים" וביניהם גם קופסא של בקלאווה מיצרן מקומי בשם "אבּו זיד". המפית הזו שעליה מודפסת גרפיקה "מקומית" בצבע אדום-על-גבי-לבן, כולל "לוגו" של "מפעל" הבקלאוות "ממתקי אבּו זיד" החזירה אותי לעסוק בדיון העתיק על מבנה האות העברית.

הבלוג שלי הוא, כזכור לקוראים, סיפורי-עממי (ופחות תיאורטי-מחקרי) לכן הסיפור הטיפוגרפי שאספר הפעם (שהוא מעניין מאוד לדעתי) לא יטפל בהיבטים המחקריים אלא בצד הקוריוזי-ויזואלי.

לאות העברית, באופן מסורתי יש מבנה השונה מאוד מזה של האות הלטינית (וגם משפות אחרות: ערבית, סינית, הודית ואחרות). אחד המאפיינים הבולטים של האות העברית על כל סוגיה – הן הגירסה האשכנזית והן הגירסה הספרדית – הוא שיש בה מספר קטן של חריגות מגובה האות הבסיסי (בז'רגון הטיפוגרפי המקצועי – גובה x). את העובדה הזו הדגים יפה פרופ' אשר אורון (שזכיתי ללמוד מהידע הרב שלו בעת לימודי בבצלאל לפני הרבה שנים). אשר אורון היה מעצב האותיות הראשון שניסה כבר בשנות ה-60 ליצור אות עברית ש"תעבוד" בצורה אופטימלית עם אות לטינית (לדעת רבים, הוא גם הצליח בזאת הצלחה גדולה, שהיא אבן-דרך בתולדות עיצוב האות העברית!).

האות של אשר אורון (הנקראת כמובן "אורון") על ארבעת משקליה, עוצבה לעבודה עם האות הלועזית Univers של המעצב השוויצרי אדריאן פרוטיגר. האות "אורון" היא עבודת מופת חלוצית ומשמשת עד היום בעבודות של עיצוב גרפי מודרני, במקרים בהם נדרשת התאמה בין שני הכתבים – העברית והלטינית. למשל בעבודות שילוט רבות-היקף ובעיצוב לוגואים דו-לשוניים, וכמובן גם בעבודות רבות אחרות (כרזות, ספרים ועוד).

לפני שנעסוק בהחלטות העקרוניות שקיבל אורון בעת עיצוב הפונט החלוצי שלו, נחזור רגע אל הלוגו של ממתקי "אבּו זיד". המעצבים העממיים שעיצבו את הלוגו הזה קיבלו החלטה עיצובית נוגעת ללב (שאני באופן אישי אוהב אותה מאוד), הם התחשבו ברגל של ה-ק' והקיפו את הלוגו במסגרת שמאפשרת את מה שתיארתי פעם כ"תוספת הקטנה": האפשרות "להכיל" עוד קטע קטן מהמציאות על ידי חריגה קטנה מהמסגרת. במקרה שלפנינו זה היה חלק מהותי ממבנה האות ק' – הרגל הארוכה שלה. בפוסט בו תיארתי את תפיסת "התוספת הקטנה" הבאתי דוגמאות בהן תפיסה זו באה לידי ביטוי: למשל באטלסים הישנים של ברוור, המנסים להכניס מעבר לריבוע השבלוני של המפה, עוד קבוצת איים או מפרץ. את התפיסה הגרפית ה"מכילה" הזו יישמתי ברבים מהפוסטרים שעיצבתי בשנות ה-80 וה-90 בסדרת "יסודות וכלונסאות". הרבה פעמים הייתה בהם אותה "תוספת קטנה" עבור כוכב נוסף, עיר נוספת במפה, או אפילו טיפת גשם קטנה או גבעה "סתמית".

    

    

נחזור לאות של אורון: בעיצוב שלו מ-1966, הוא קיבל כמה החלטות חדשניות. אחת מהן הייתה ההחלטה הראשונית להתאים את גובה האות לאותיות הקטנות של הלטינית (אותיות ה-lower case, להבדיל מאותיות הקפיטל הגדולות). בסיפור על דרכו לעיצוב האות (ניתן לקרוא את הסיפור ואת ההחלטות שקיבל אורון באתר "טיפוגרפיה עברית" ברשימה המאלפת שהופיעה בחוברת "אות היא לעולם") הוא מתאר את העובדה (המצערת?) של מיעוט האותיות בעברית החורגות מגובה האות הבסיסי. בעצם אלה רק ה-ק' וארבע אותיות סופיות ך', ן', ף' ו-ץ' החורגות למטה מקו הבסיס, והאות ל' החורגת למעלה.

למעלה – פונט אורון עם יוניברס של פרוטיגר. למטה – פונט נרקיס בלוק עם הפונט הלטיני פוליו. (הדוגמה מתוך המאמר של אשר אורון בחוברת "אות היא לעולם" כפי שהופיעה באתר "טיפוגרפיה עברית")

האות למד היא סיפור בפני עצמו: ה"דגל" או ה"תורן" שלה הוא בעצם החריגה היחידה באות העברית כלפי מעלה! חריגה זו אולי יוצרת איזון כלשהו, קטן ויוצא-דופן, לריבוי האותיות הלועזיות באותיות ה-lower case, החורגות מעל גובה האות הבסיסי:  b, d, f, h, i, j, k, l, t. אבל למעצבים שלא כל-כך רגישים למבנה ההיסטורי של האות הדבר גורם בעיקר בעיות, שכן כשיש למד עם דגל גבוה נוצר קושי לצופף את שורות הטקסט וכך לחסוך מקום בפרסומים השונים (מקום שאפשר לפנות אותו ל… למה בעצם?!).

דוגמה מעניינת לבעיה שתיארתי אפשר למצוא בשימוש הגרפי שעושים באות אורון הגרפיקאים של חברת אורנג'. החברה בחרה את הפונט אורון כפונט הבית שלה בעיצוב קפדני שהיא שומרת עליו לאורך שנות פעילותה, והפונט הפך למרכיב מרכזי בזהות התאגידית המוכרת והמיוחדת שלה. מאוחר יותר כשמעצבי המודעות והפרסומים השונים של החברה (גילוי נאות: אני אחד מלקוחותיה הנאמנים) רצו לצופף את השורות הם יצרו "פונט אורון מיוחד" בו הלמדים "קצוצים", וכך שינו באבחת קיצוץ את הקונצפט של מעצב האות (אני לא יודע אם אשר אורון היה מעורב בהחלטת הקיצוצים, אבל לפעמים, גם בטיפוגרפיה, כמו בכלכלה ובתחומים אחרים, פונקציונליות מסוימת באה לפני עיצוב-נטו).

      פונט אורון עם למד מקוצץ (מימין) ובלתי-מקוצץ (משמאל) בפירסומי חברת אורנג'

כמובן ש"קיצוץ הדגל" של הלמד, או "כיפוף התורן", לא התחיל עם מפרסמי אורנג'. כבר במאות הקודמות היו ניסיונות לכופף את הדגל, למשל כמו שניתן לראות בפונט "ספרדי" (ראו 7 בדוגמאות למטה). ויש אפילו דוגמאות קיצוניות של "הסרת הדגל" לחלוטין (דוגמה 6). לעומת זאת – אחת מדוגמאות הכתב היהודי הקדומות ביותר היא האות ממגילות ים-המלח, שבה יש הוכחה היסטורית עד כמה "הדגל" של הלמד הוא בעצם החלק המהותי ביותר של האות (ראו 1 באיור למטה). גם בבלוג העשיר בחומרים על האות העברית "הלשכה לטיפוגרפיה עברית", מתייחס ירונימוס עורך הבלוג לנושא. הוא קורא לחלק העליון של הלמד "התורן" ומביא דוגמאות מעניינות בפוסט "הרימו תורן".

"למדים גאים" ו"למדים קצוצים וכפופים" בהיסטוריה של האות העברית: 1) אותיות ממגילות ים-המלח, המאה ה-2 לפנה"ס; 2) מתוך כתובת קבורה חקוקה באבן, המאה ה-4 לפנה"ס; 3) כתב אשכנזי, ה-13 (שלושת הדוגמאות הראשונות מתוך מאמר של צבי נרקיס); 4) פרנק-ריהל (מתוך "קטלוג ברתהולד" 1920); 5) מרובע (מתוך "קטלוג ברתהולד"); 6) פרנק-ריהל מיוחד (מתוך מודעה בהדפסת "דפוס אמנות", שנות ה-30); 7) ספרדי (מתוך דפי פונטים של בצלאל (מהדורת שנות ה-70); 8) פרנק-ריהל (מתוך "קטלוג מולכו", 1980); 9) פונט "אורון" מתוך המאמר של אשר אורון, 1969 (מאתר "טיפוגרפיה עברית")

מודעה מדפוס "אמנות" (של הסבא מחיפה) מ-1929: "טיול לארץ החורים" עם שילוב של "למדים כפופים" ו"למדים זקופים". וגם עם "ם" ו-"ת" מורחבות, ופסיקים ונקודות מוגבהים מקו הבסיס (ברוח הימים ההם).

הסיפור הלכאורה-טיפוגרפי הזה הוא מעניין וסימבולי מאוד. אם תרצו, אפשר לקרוא בין השורות את הניסיונות החוזרים ונשנים במהלך ההיסטוריה להיכנס לתלם המרכזי ו"לרבע" את כל החריגים: אותיות ואנשים, יצירות אמנותיות או מוצרים. כי בתקופה התעשייתית המודרנית (ובעיקר בעידן המחשבים) אין מקום ל"למדים" ול"קופים" החורגים מן השורה. כולנו נדרשים לחזור לגובה דשא, בלי "צמחים חריגים" כמו ל' עם דגל גאוותני. חוץ מאשר בלוגו של הליכוד, כמובן. שם הדגל של הלמד מאפיל על האותיות כולן (אולי גם כאן יש סמליות מסוימת). ומהקצה השני של הקשת הפוליטית – גם הלוגו המפורסם של "שלום עכשיו" (שעיצב טרטקובר) עם הלמד הגאה של האות קורן התנ"כית מייצג גאוות אותיות קדומה (ואפילו זקיפות קומה טיפוגרפית-עברית).

      

אולי היינו צריכים ללמוד יותר מאטלס ברוור הישן ומ"ממתקי אבּו זיד" (איתם התחלתי את כל הדיון התמוה הזה) איך להתייחס אל החריגים האלה, בין אם הם אותיות, מפות או אנשים.

תנסו לזכור את הדוגמאות שהבאתי כאן, כשאתם באים "לכופף" ו"לקצץ" ו"לצופף" (או כשאתם קונים בקלאווה בגולן). בתיאבון.

_______

לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.

 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.