מדי פעם, כשמתאספות אצלי מספיק תמונות מעניינות מהשטח, מ"ההליכות-מסביב-למחנה" ומהנסיעות ברחבי ארצנו, אני טורח להעלות פוסט של "טיפוגרפיה בשטח", עם זוטות אקראיות שמשכו את עיניי (למשל כאן וכאן, וגם כאן).
פעם אמרו לי שמי שקנה סובארו – תמיד יראה בכביש בעיקר את הסובארואים האחרים ויחשוב שכל העולם סובארו (זה נכון גם לטויוטה, יונדאי ודהייטסו, לגבי מרצדס ופרארי – לא בדקתי). ככה גם אני: מכיוון שאני מתעניין בטיפוגרפיה ובאותיות – גם כשאני הולך לראות את פריחת החצב או הכלניות, בסוף יוצא שאני מצלם איזה שלט חלוד של מוקשים, או תמרור עקום שיצא מהקשרו.
הפעם אביא 6 זוטות – לכל אחת סיפור משלה (וגם אם אין סיפור, תסמכו עלי שאמצא כבר משהו להגיד – כי הרי תמונה אחת שווה אלף מילים, ותמונה ללא מילים כאילו לא צולמה כלל) ותסלחו לי על "הקטנוניות הגרפית", כזה אני. קטנוני ומדקדק בקוצו של יוד.
1. מספרים הפוכים – פעם פירטתי בפוסט שלם את הסיפור של ה-8 ההפוך במכוניות הכפר. מסתבר שהשגיאה הטיפוגרפית הזו איננה בלעדית לשילוטים של מספרי מכוניות. הנה בתחנת הדלק המקומית, המספקת בימים שאין בה תקלות בנזין 95, סולר וגפ"מ (גז פחמני מימני! מעובה!) יש בקרקע מיכלים, בהתאם לסוגי הדלקים האלה. ולכל מיכל יש כמובן גם שילוט הקבוע עליו. והנה כמקובל בארצנו אחד מתוך השלושה חייב להיות הפוך!
צילמתי את השילוטים, ואוסיף, במבוכה מסוימת, שמתכנני מיכלי הדלק בחרו באות שעיצבתי כתרגיל בבצלאל לפני שנות דור, כאות המתאימה לתיאורי תכולת המיכל (ועוד בגירסת "סטנסיל" המתאימה לייצור שבלונות). כבוד גדול נפל בחלקי. חבל רק שסיפרה אחת של 3 מוקמה כשהיא הפוכה על ראשה. הרי הסברתי כבר שהחלק העליון של ה-8 (וכך גם ה-3) אמור להיות הקטן יותר, מסיבות של הטעייה אופטית. אבל מה לחברות הדלק ולאופטיקה טיפוגרפית? נסתפק בזה שהמשאבות יעבדו כמו שצריך.
2. אבני דרך – במסלול המקיף את הכפר שלנו, לאורך הגדר, פזורות "מיגוניות" קטנות, כדי שההלך בנגב יוכל להסתתר בהן במקרה של "צבע אדום" התופס אותו באמצע ההליכה. לא יצא לי אף פעם לעשות בהן שימוש אבל הבחנתי שאם כבר יש אבן – יימצא מישהו שישתמש בה לשילוט. בין אם זה למרט"פ (מה זה?) רק"מ של הגדס"ר (בפונט נרקיסים ממש מקצועי), או ל"פינת חי" (בכתב יד טבעי) זה כבר לא משנה – העיקר שלמיגוניות נמצא השימוש גם בזמנים של הפוגה (אם יש כאלה).
3. מקרה עין – גם אותיות, ולא רק ספרות, יכולות להתהפך. את השלט התלת-מימדי של מושב בית עזרא ראיתי כבר מאות פעמים בנסיעותיי בכביש 4 לכיוון צפון. זהו נוהג מקובל בארצנו לכתוב את שם הישוב באותיות תלת-ממדיות גדולות הטובלות בצמחיה נאה. אלא מה? בחירת הפונט (אריאל, אם אני לא טועה) מעוררת תהיות על המקצועיות הטיפוגרפית של מעצבי השילוט. וכדי להוסיף מבוכה – לא ידעו הגננים (שעיקר עיסוקם הוא בטיפוח שיחים ועצים ולא בעיצוב אותיות) איך להציב את ה-"ע" של אריאל, החורגת מקו הבסיס. הם בחרו להשכיב אותה בתנוחת ערסל על הצמחייה הירוקה. נדמה לי שאני היחידי שזה מפריע לו, אם כי שמעתי כבר על אנשים שהחליטו שלא ייכנסו למושב עד ש"יוקל הלחץ על העין השטופה / השלופה הקלופה / הצלופה הדלופה הפרופה הטרופה השרופה / הצרופה הגלופה". הכפופה.
4. תאילנד זה כאן! שמחתי לראות שעל חלק מהטרקטורים של החקלאות שלנו כתבו הפועלים החקלאים שעלו ארצה מהמזרח הרחוק, טקסט יפה בשפת אימם. מכיוון שלצערי אינני קורא תאילנדית (תאית ליתר דיוק) – אין לי מושג אם הם כתבו משהו טכני חקלאי (כמו: "לא לחבר את הפרטיקופ [POWER TAKE OFF] של המרסס בזמן שהמנוע עובד") או: "אוגוסט 13, עוד 365 ימים ימנאייק" (אם יש ביטוי כזה בשפה שלהם). מי שמבין תאילנדית – מוזמן לתרגם.
5. ענבי הנגב2x – כבר סיפרתי פעם שיש לנו בכפר מטעים יפים של שיחי חוחובה. עכשיו בדיוק הגיעה עונת הקטיף של פרי החוחובה. פרי המשמש לתעשיית הקוסמטיקה וערכו לא יסולא בפז. אולי עוד אכתוב פוסט שלם על החוחובה הזאת, שהגיעה אלינו ממקסיקו והתערתה יפה מאוד באדמת הנגב, אבל בינתיים לכד את תשומת ליבי השילוט "ענבי הנגב" שעל המיכלים הענקיים (הנקראים "גונדולות" כפי שסיפר לי ר' האחראי על החוחובה) המשמשים לאיסוף הפרי הגולמי. "ענבי הנגב" הוא השם של החברה הקבלנית, שאין לו שום קשר לענבים (אם כי באופן אירוני ונוסטלגי בדיוק בשטח שקוטפים עכשיו את החוחובה היה פעם באמת כרם ענבים שהיינו עוסקים בבציר שלהם, לפני שהגיעו קבלני הקטיף). אבל מה שמעניין בשילוט המיכל שצילמתי הוא מה שפעם בדפוס קראו לו "דוּבליר", שמשמעותו "הדפסה כפולה" עם תזוזה מסוימת, תקלה שהייתה אופיינית במכונות הדפוס הישנות. והנה גם ללא מכונות דפוס השכילו יוצרי השילוט לעשות דוּבליר, ובגדול! תודו שהאפקט בהחלט מעניין.
לא התרשמתי שאת הפועלים שעסקו בקטיף החוחובה הגולמית ובהעמסתה למיכל, זה עניין במיוחד. הם המשיכו לחבוט בשיחים ולערום את הפרי לתוך המיכלים – כאילו אין דוּבליר בעולם.
6. ולסיום – נלך לשירותים. בחדר-אוכל של הכפר, שהשנה מלאו לו שלושים שנה, הותקנו מאז ימיו הראשונים שלטים נאים עם אותיות תלת-ממדיות מפרספקס (נדמה לי שאפילו הייתי מעורב בבחירת סוג האות – "אורון", עבור השילוט) . והנה גיליתי לפתע, אחרי 30 שנה (סתם, מזמן ראיתי את זה – אבל מיהרתי לשירותים ולא היה לי זמן לדווח לכם) שגם אומני השילוט הקפדניים של חדר-אוכל לא הצליחו, בהיעדר קטלוג אותיות של "לטרסט" בידיהם, להתמודד עם האות "ש'" החדשנית של הפונט אורון. זוהי שין שה"מקל" האמצעי שלה איננו מחובר לבסיס, ואומני-השילוט לא ידעו לפי מה ליישר את ה"מקל", וכך הם היטו אותו ימינה, שלא כדרך הטבע, בניגוד מוחלט לעיצוב הנכון של האות. גם במקרה הזה לא ראיתי בשירותים אף משתמש שהתלונן על השיבוש. להיפך, כולם יצאו מתאי השירותים עם חיוך של הקלה על שפתותיהם. תודו שזה מוזר: איך אפשר להשתין בשקט כשבחוץ העניינים משובשים כל-כך?
ש' של אורון: בדרך לשירותים ובמראה המקורי (בארבעה משקלים)
זהו להיום, תסמכו עלי שאמשיך לצלם טיפוגרפיות-שטח, ומדי פעם ארוץ לספר לכם מה ראיתי. הרי בשביל זה יש לי בלוג וגם אייפון (וגם בשביל לצלם חתולים, נכדים וכלניות).
_______
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.
קווים ונקודות 
כרגיל מעניין, כמה הערות:
– את פרי החוחובה אין קוטפים, או שמנערים/חובטים על מנת שיפול ויאסף מהארץ, או שמחכים שינשור לאדמה ואז יאסף משם במיני מכונות. יש גם מוכנה ש"רוכבת" על השיחים בשורה, בדומה לבוצרת המכנית בענביי יין. וגם אז קשה לכנות קטיף את פעולת המכונה שבומה לקטפת כותנה, שולחת אצבעות לתוך השיח ומנערת/מורטת את הפרי לתוכה.
בקשר להדפסה הכפולה, שים לב שזה רק במילה "הנגב" ,כך נראה בתמונה, יתכן שאותה גונדולה[כך מכנים אותה כנדמה לי] הייתה קודם של "הנגב" בלי ענבי, ואז שחידשו את הכתוב חודש כולו אבל יתן שאתה צודק בנושא, אחפש כאלה ברחבי הנגב המערבי ואבדוק. [חשבתי שתכתוב על מנהרות….]
על-פי ויקיפדיה: "קטיף הוא מושג חקלאי המתייחס לעונה שבה נאספים פירות בבשלותם או פרחים לשיווק". לאופן הקטיף של הפירות השונים המציאו כבר בימי התנ"ך כמה שמות: בציר (ענבים), מסיק (זיתים), גדיד (תמרים), ארייה (תאנים). מכל אלה רק בגדיד של ממש לא עסקתי (חוץ מכמה תמרים בעץ שבגינה). ולאיסוף החוחובה, שלא הספיקה להיכנס לשבעת המינים – לא הומצא שם, אבל ציינתי שהפועלים "המשיכו לחבוט בשיחים ולערום את הפרי לתוך המיכלים – כאילו אין דוּבליר בעולם".
כן, בית עזרא בהחלט מעצבן. מזל שאני לא עובר שם כל יום
הלוואי שאלה יהיו הבעיות העיקריות שלנו: עין עקומה במושב במישור החוף הדרומי.