העץ שמאחורי הפאב ||| עץ הדוֹמים כבר לא תפוס, הוא מחכה לכם!

אתמול בטיול שגרתי עם ארבעים אחוז מהנכדים (כלומר שניים – בגילאים 1.5-3 שנים) עברנו ליד עץ הדוֹמים הענק שמאחורי האסם והפאב. והיו לו המון פירות מכל הצבעים: מירוק-בהיר-בוסרי, דרך צהוב-כתמתם-בשל ועד חום-אדמדם-רקוב, וגם המון טעמים.

עץ דומים 2013_10

ניסיתי אותם והצעתי גם לבת הכמעט-שלוש, אחרי שהזהרתי אותה שבע אזהרות מהגרעין שבפנים ווידאתי שהיא שולטת במלאכת האכילה מסביב לגרעין. לבן-השנה-וחצי לא הצעתי, כמובן, את הפרי האסור – אני הרי "מבוגר אחראי" והוא הסתפק בגויאבה הענקית שקטפנו קודם במטע של משק-הילדים, ולא התאונן יותר מדי.
להפתעתי הטעם מצא חן בעיני הקטנה ("אני לא קטנה, אני ק-צ-ת גדולה!") והיא ביקשה עוד ועוד. זה היה לי קצת מוזר, כי איך ילדה מהעיר (אמנם לא העיר הגדולה) שהורגלה לכל חטיפי אוסם ועלית משופרסל ומגה, יכולה למצוא עניין בפרי הדוֹם הלא-ברור והמיניאטורי כל-כך, שטעמו, איך לומר בעדינות, איננו פשוט.
מסתבר שילדים יודעים, באינסטינקטים בריאים, מה טוב להם. גם אם לא מציעים להם עטיפות מפתות בפרסומות קורצות, ומפנקים אותם בקניונים שרק מנסים למכור להם עוד ועוד מיני ליקוקים במעטפת של ג'ימבורי וכל מיני "הפעלות".

דומים פרי 2013_10   נכדים ודומים 2013_10\

עץ הדוֹמים הספציפי שלנו עמד מאחורי האסם וליד האורווה של הפרדים העקשנים "אדום" (במלעיל) ו"טינופת" (שהיה, למרות שמו, דווקא פרד די סימפטי שהאריך ימים יותר מחברו). הפרדים האלה היו בילדותנו דמויות חשובות, ממש כמו הסוסות "דבע" ו"ג'ממה". לא במקרה כל הבהמות האלה, שבשבילנו היו חשובות לפחות כמו הטרקטור "די-פור" והקומביין "מאסי-האריס", נשמרו בזיכרון של דור שלם. חברותיהן, בהמות-העבודה הישראליות של אמצע המאה שעברה, הפכו לדמויות מרכזיות בספרי הילדים של הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, בתקופה הטרום-טלוויזיונית ולפני כל גיבורי-העל האמריקאיים והיפנים, מהפלסטיק וממסך הטלוויזיה והטאבלטים למיניהם.

הפרד טינופת   400px-Gamama
הפרד "טינופת" שנשא את רגליו וברח ב-1961 (מימין) והסוסות "ג'ממה" (הלבנה) ו"דבע" בחגיגות בכפר

עץ דומים פנים 2013_10   דומים על האדמה 2013_10

אבל הסיפור שרציתי לספר הפעם הוא לא על בהמות, אלא על עץ. אותו עץ שעמד שם באמצע "המחנה". ועדיין הוא עומד שם, כדרכם של עצים שלא נכרתו למען פיתוח שכונות חדשות (וכמותר העץ מן הבהמה). זהו עץ שהיה אז במרכז העניינים: בין המוסך, הרפת, האסם והאורווה.
וכאמור, הוא עדיין עומד שם ועדיין נותן את פריו הטוב לכל דורש. אלא שעד כמה שהתרשמתי אין כמעט דורש היום לטעם הישן. וכך הוא ניצב שם דומם ומבויש, ליד כמה גרוטאות חקלאיות ומחסני בניין. לידו ניצב קטע קטן של משוכת שיחי צבר (סברס) שגם הם שריד של עולם הולך ונעלם. עולמם של הבוסתנים שהיו חלק חשוב מ"המחנה" והיו אתגר אמיתי לילדים בעלי-תושייה. ילדים בני-המקום שידעו, בתושיית ילידים, באיזה אמצעים ומכשירים ניתן לקטוף את פריים (מקל ארוך עם קופסת שימורים ישנה – הסברים מפורטים בקטע מ"פינת טבע" שתוכלו לראות כאן).

פינת טבע סברס

צילמתי כמה תמונות מקרוב ומרחוק. השמיים גם הם היו אתמול פוטוגניים כתמיד בראשית החורף, והיה לי שוב פלאש-בק לילדוּת-הטבע המאושרת שלנו, שסוקרה כל-כך יפה בספרון "פינת טבע" שכתבה סמדר.

ועכשיו, כשאתם יודעים בדיוק איפה נמצא עץ הדומים שלנו (ולא אשכח להזכיר גם את עשרות חבריו הפזורים מסביב ל"מחנה", ובכל פינות הארץ, בין כל ה"מחנות" אחרים) – תוכלו כשאתם מבקרים בפאב המצוין (שהיה פעם, כזכור, מחסן-התערובות-של-מוטקה) ובאסם הישן (שעכשיו הוא ריק וחלקו מאוכלס בחומרים של ענף הבניין), לקפוץ אל מאחורי בניין הפאב, לאחר ארבע-חמש בירות ממותגות וטובות, ולקטוף לכם כמה דוֹמים מקומיים טריים. אומרים שהטעם שלהם עולה על טעמם של כל המשקאות המיובאים שתוכלו לרכוש בפאב. וכאן אפילו לא תזדקקו לתלושים – הכל חופשי! גם לא מוכרחים להצטופף. יש מספיק לכ-ו-ל-ם!

_______

לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.

 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה בעלי חיים, בשדה ובניר, טבע ונוף, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

9 תגובות על העץ שמאחורי הפאב ||| עץ הדוֹמים כבר לא תפוס, הוא מחכה לכם!

  1. תשלח כמה פירות לפה, כדי שנטעם איזה טעם יש לדומים האלה.

    • igalz הגיב:

      איך אני יכול לשלוח לך, אם אני לא יודע את הכתובת?
      טוב נו, אשלח לך במייל (דרך הפיתוח החדש של גוגל) כמה מולקולות של הפרי המדהיםםםם הזה!!!!1

      • תודה, מבטיחה לשלוח לך בתמורה קצת פירות של פיקוסים ושקמים, שתראה איזה פירות צומחים אצלנו בעיר.

      • igalz הגיב:

        תודה על פירות-העיר, אבל תדעי שיש אצלנו גם כמה שקמים, וגם פיקוסים ענקיים, שעליהם מתמקמת בערב להקה של אנפות-בקר שמחרבנת על כל העוברים מתחת – אולי זה מצריך פוסט מיוחד: הפיקוס הירוק, האנפות הלבנות והעוברים (ושווים) ומלחמת האדם חסרת הטעם בציפור (בעצם כבר כתבתי על זה, אני מתחיל לחזור על עצמי. צר עולמי כעולם אנפה).

    • צרפתי אסתר הגיב:

      אני ועוד ילידי שנות 40-50 גדלנו בארץ בכפרים של הערבים שנטשו אחרי המלחמה. סביבנו היו קטקומבות והרבה אוצרות. עצי חרוב ודומים. הצנע שלט בארץ . ההורים היו עסוקים בפרנסה. הילדים הסתובבו חופשיים בטבע. כשהיינו רעבים אכלנו חרובים, דבלים ותאנים עם גללי העיזים, וכמובן מלא דומים. מתולעים או לא. זאת ילדותי בכפר בית עריף. ואנחנו העולים הבולגרים שניסינו והצלחנו להתערות בארץ.

  2. סמדר הגיב:

    ילדה גדולה, וגם חכמה מאוד! לפעמים כדאי לעקוב אחר בחירותיהם החכמות של ילדים. כמובן לפני שטעמם המולד, שהתגבש משך עשרות אלפי שנות אבולוציה, הושחת ע"י כל מיני המצאות מופרכות מעשי ידי אדם ומכונה, שבוקעות באינטנסיביות אגרסיבית מהמסך הקטן (כאילו, במבה עם נוטלה – WTF?!). כי "ילדים יודעים, באינסטינקטים בריאים, מה טוב להם", ולכן תיאורטית יכולנו ללמוד מהם הרבה מאוד, לולא חשבנו שאנחנו צריכים ללמד אותם כל הזמן.
    עץ הדומים לא תפוס בימינו, כי איך לומר בכנות – איבדנו את זה. איבדנו את היכולת לבחור מזונות בעלי טעמים מתונים ואף מועילים* מן הטבע, מן החופשי, מן היש ומן השפע. וכל זה בשביל מה? בעבור חופן ממתקים-ממלחים-ומשמנים, מוגזם מכל היבט, שבבגרותנו ננסה לשווא להיגמל מהם, אגב השקעת הון עתק נוסף במכון אברמסון… (פרטי פופר שכמוני. סליחה, ברח לי… )

    *ל"עץ הדומים" של ילדותנו יש קרוב משפחה, מין אחר של [[שיזף]], שמשמש עד היום את הסינים כצמח מרפא מועיל. שוב הוכח שמיליוני סינים אינם טועים כבר כל כך הרבה שנים. רק מלקרוא את שורת הפעילויות הרפואיות שלו – אתה נהיה בריא, גם אם לא היית כלל חולה מקודם…

    • igalz הגיב:

      אני דווקא לא הייתי מתנגד שליד עץ-הדומים היה עץ-"אגוזי", ואולי גם עץ-ה"כיף-כף" ושיח-"פסק-זמן". והכי טוב – שדרת עצי-"טוויסט", (כולם מרעין בישין, אני יודע).

  3. נמרוד חפץ הגיב:

    היפה בדומים [שיזף לנאמני הלשון] שכל עץ שונה משכנו בטעם ובמקרם. גם הנכד בן ה2 וחצי אוהב אותם מאוד- אבל בגלל גילו צריך להוציא את הגרעין. כאשר הגענו לעונת הלונגן [שזה עתה נגמרה] אי אפשר היה לעמוד בקצה קילוף הפרי והפרדת התוך מהגרעין החלקלק. הילד טרף אותם בבולמוס אחוז תזזית.

    • igalz הגיב:

      תודה, נמרוד, על השיתוף. אגב, רבות התלבטתי אם לכתוב גרעין או גלעין. ובבדיקות מפורטות באתר האקדמיה ללשון מצאתי (כולל תמונות המחשה נאות) שבמקרה שלנו הייתי צריך להשתמש במונח "גלעין". ראה ציטוט: "גלעין – מעטה קשה שבתוכו טמון זרע יחיד של פרות כגון באפרסק, בשזיף ובזית". הבעייה שעד שהייתי מתלבט איך להגיד, הקטנה (כלומר "הגדולה") הייתה יכולה לבלוע את הגלעין (גרעין). אז ויתרתי על הדקדקנות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s