מלך הליצנים והפונדקים ||| על בני ברמן זמר שנות החמישים, וגם על זמר אחד מקומי שלנו

אני אומר לכם: היוטיוב הזה זה משהו!
מדי פעם קורה שאירוע קטן או אסוציאציה מקרית מעלה לי מתהום הזיכרונות שיר שלא מפסיק להזדמזם בראשי, עד שאין לי ברירה אלא לחפש אותו ביוטיוב. וכמעט תמיד נמצאת שם איזושהי הקלטה נשכחת, לפעמים מערוץ 1, או מפסטיבל ישן, לעתים מאיזה פסקול חורק מלווה בשקופית סטטית. ולפעמים ממש ביצוע חי בהופעה מול קהל משנות ה-70, או ה-60, או אפילו ה-50 (בעיקר אם זה שיר "לועזי").

ככה חידשתי את הקשר עם בני ברמן. זכרתי שהוא היה בילדותנו מין זמר כזה, "ישראלי מאוד, אבל כאילו-לא-מכאן", ששר על פונדקים, מלחים וליצנים, על קרקסים ומסבאות ש"נמזג בהן היין". בקיצור, על דברים שאצלנו בכפר לא ראו מעולם (אולי רק בפורים, אבל זה לא נחשב).

והיה לו לבני ברמן, את הקול הזה החם והמחוספס והצרוד (שאז עוד לא היה באופנה) ואת המנגינות הכובשות שהוא כתב, עם המילים הכל-כך-רחוקות. במובן מסוים הוא היה ההיפוך מ"הדודאים" ששרו בערך באותן השנים, אבל היו ממש-ממש במיינסטרים הכפרי-חלוצי-חקלאי-ציוני שלנו, בכיתת "דרור" של שנות החמישים (עם "נד אילן", "ערב של שושנים", "שיר הערבה" ו"שיר הנגב").

ובני ברמן שר, באותן שנים ממש, על ליצן אחד ש"מעולם לא ידע מה זה בכי" ועל הסיפור הטרגי שלו, ומיד הוא הזכיר לי את ג'ברק שלנו (במרכז, בתמונה מימין ליד המיקרופון), שהיה איש טוב ושמח, חצרן-הכפר שהיה חביב על הבריות. במאמר מוסגר: "בריות" זה שם קצת-ספרותי ל"חברים" או "חביירים", כפי שכותבים כשרוצים ללעוג קצת לאנשי-קיבוץ והסתדרות עם מבטא מיושן (כאלה שאצלנו לא היו מעולם).

הפסקה בגיוס במטעים בשנות ה-70: אלי רוט (ג'ברק) מוזג מקומקום המיץ למתגייסים הצעירים החרוצים

וג'ברק שלנו – שהיה אחראי תמיד להביא קנקן מים ולימונדה (סקווצ') לקוטפים בגיוסים במטע – היה בא לביטוי מלא בעיקר במסיבות פורים, שם הוא שר בצורה בני־ברמנית נוגעת ללב שירים שונים שאת המילים של חלק מהם הוא חיבר בעצמו, וכמובן את "שיר הליצן" שהוא שר מכל הלב, מתוך הזדהות עמוקה: "עיניו מעולם לא ידעו מה זה בכי / עצוב רק אצלו המבט / דמעה מעולם לא ירדה לו על הלחי / כי הוא להצחיק רק נועד".
לצערנו גם במקרה שלו, כמו בשיר על הליצן, הסוף היה טרגי והוא נפטר בגיל צעיר מאוד יחסית.

גם בני ברמן לא האריך ימים, הוא חזר לארץ מהפלגותיו בעולם כימאי, מה שכנראה כל-כך התאים לו, ועשה כאן עוד סיבוב קצר של הופעות בשנות ה-70 וה-80. הוא היה קצת צלם עיתונות ואז נפטר לפני 11 שנים בגיל 63. נדמה היה שהוא קצת נשכח, אבל לפני שנה, במלאות עשר שנים למותו, הוצג בתיאטרון גבעתיים המחזמר "קברניט עם רגל מעץ", משיריו של בני ברמן, עם אריק סיני כאמן אורח. שיריו היפים לא נשכחו, למשל "שני קבצנים וחמורון אחד", שהתניע אצלי את כל זרם הזיכרונות הזה, בגלל סיפורם של קבוצת חמורים כפריים המספקים לבלוג הזה חומרים בלתי נגמרים.
וזכור גם השיר "בפונדק קטן", שיר המלחים עם "קברניט לו… (הפסקה, שריקת פיסוק וקולות-נפץ שעשה בהקלטה המקורית אריק-מחקה-החיות הידוע)… רגל מעץ". ו"אמר הקברניט אין-דבר, אין-דבר / עוד מחר תישאני ספינה אל הים / אל הים הכחול עוד מחר" ועבר לשיר פרידת המלח: "עת במלוא קיטור שוב נחתורה / אל יהי מראך פתאום עצוב". ו"פנסי העיר דולקים עדיין, לב הנערה עודנו ער" שהבאתי פה בביצוע של אריק סיני הצעיר, כשבני ברמן מלווה אותו בגיטרה).

שיריו היפים והמיוחדים ורוחו הטובה של בני ברמן זכורים לנו כמשהו קצת-אחר ועם זאת כל-כך שייך לזיכרונות ההולכים ומתרחקים. זיכרונות של מקומות שמעולם לא היינו בהם (וכנראה גם לא נהיה). יהיו זכרם של בני ברמן, וגם של ג'ברק שלנו ושל הליצן שלהם שמורים עימנו תמיד.

_______
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.