כשכתבתי את הפוסט על השעון-בן-חיל, ציינתי שהיום כמעט כבר לא משתמשים בשעוני-יד. יומני פגישות, מצלמה, ג'י-פי-אס, מכתבים ואלבומים, וגם שעונים – כל אלה עברו מזמן לסמארטפונים. אבל עדיין נשאר לי חוב סיפורי-היסטורי לספר על שעון-יד אחד מסוים שההיסטוריה שלו מלאה נסים ואגדות, מעשיות על-זמניות ואגדות כפריות.
זהו סיפור על שעון שהלך לאיבוד לפחות שלוש פעמים וחזר משם כל פעם חזק יותר, נחוש יותר ומדויק יותר. את השעון הזה, שעון RADO שוויצרי משוכלל ומסיבי מדגם Captain Cook, קיבלתי אחרי מלחמת יום-כיפור מדוד אחד גיבור, שהבין במלחמות (וגם בשעונים) הרבה יותר ממני. כשהוא רכש דגם חדיש יותר של אותה חברה שוויצרית מפורסמת, הוא נתן לי את השעון הקודם שלו. שאלתי אותו בתמימות: "אתה לא צריך אותו?" והוא ענה לי: "אני צריך, אבל אני רוצה לתת לך אותו!". לא ידעתי למה הוא מתכוון בדיוק, אבל מאז הלכתי עם השעון הזה על יד שמאל לכל מקום: לעבודה (בפרדס ובדפוס), להגנה (במילואים) ולשלום (הלוואי!). זה היה שעון שהילה של ניסים נקשרה לו, אחרת קשה להסביר את כל המקרים בהם הוא הלך לאיבוד במקומות נידחים ורחוקים שאף שעון עוד לא חזר משם, ובסופה של כל הרפתקאה הוא תמיד חזר הביתה בשלום וללא שריטה (פרטים בסוף הפוסט).
מקרה אחד קרה במילואים בצאלים. אחרי שנגמר תרגיל גדודי עסקתי בהעמסת הטנקים של הפלוגה על מובילים בשטחי האימונים ליד צאלים. אני לא צריך לספר לכם איזה "ארגז-חול" עמוק ורחב נוצר כשמעמיסים גדוד טנקים על מובילים. וקרה שבאחת הפעולות של הרמת ה"סקיצים" (נדמה לי שכך קראו לשיפועי הברזל המשולשים שמושכים מהמוביל אל הקרקע כדי שהטנק יוכל לטפס בנוחות יחסית אל המוביל) נקרעה רצועת השעון השוויצרי שכנראה עוצב עבור הרי האלפים ולא תוכנן לעמוד במשימות צבאיות מזרח-תיכוניות מאובקות שכאלה.
ורק כשחזרתי למאהל גיליתי את האבידה. מכיוון שהשעון היה יקר לי במיוחד הלכתי למחרת יחד עם ל' הרס"פ לסרוק את איזור ההעמסה עם מגרפה מהאפסנאות, מתוך תקווה קלושה שבתוך כל ה"קמח" של אדמת שטחי האימונים הטחונה, בעומק של חצי מטר ובשטח של כמה עשרות מטרים מרובעים, אמצא את השעון האבוד.
סרקנו את השטח כחצי שעה וכשכבר אמרנו נואש והתכוונו לחזור, לפתע נמצא בגירוף האחרון, בתוך כל החול של צאלים – השעון השוויצרי! כידוע RADO הוא שעון הבנוי לעמוד בלחצים עצומים (הוא מתאים אפילו לצלילה באוקיינוסים, מה שכמעט לא יצא לי לעשות בזמן האחרון). היצרנים השוויצריים החדשנים הפכו אותו גם ל"שעון הראשון שאיננו נשרט" – scratch-proof, ולכן הוא היה שלם ומתקתק כאילו לא עברו עליו שלושים טנקים, במשקל 52 טון כל אחד, רק אתמול.
והמקרה השני שקרה לשעון הפלא הוא הרבה פחות מיליטריסטי ויותר חקלאי. זה קרה בפרדס. שם באחד הגיוסים לקטיף האשכוליות (פעם אנשי הכפר היו הולכים בעצמם לגיוסי הקטיף – לפני שהומצאו "המקטפות האנושיות" מ"השטחים" ומתאילנד) נתלש שוב השעון ונפל בין שורות העצים במקום לא ידוע.
כשחזרתי הביתה גיליתי את האבידה, אבל הפעם כבר ידעתי שזהו שעון בן-חיל אשר איננו נם, וגם לא יודע ללכת לאיבוד. ואם הוא במקרה מגיע לשם (לאיבוד) – הוא יודע למצוא את הדרך חזרה. החלטתי לחזור למחרת בשעה 5:45 בבוקר אל שטח הקטיף בידיעה שבשעה הזו בדיוק השעון מצלצל את צלצול ההשכמה היומי. הלכתי לחלקה וארבתי לצלצול בציפייה שעוד רגע השעון יהיה בידי. אבל רצה הגורל (והטבע) שבבוקר ב-5:45 פרצה בזמרה מקהלה אדירה של ציפורים, שישנו בין ענפי האשכוליות וזו הייתה, כפי שהתברר, גם שעת ההשכמה שלהן. כך קרה ששירת הציפורים האסיאתיות החרישה את צלצולו של השעון האירופאי שלי והשעון לא נמצא בשלב זה.
אבל כמובן שהיה סוף טוב לסיפור הזה (אחרת לא הייתי מספר אותו בפירוט כל-כך דקדקני). בשבת חורפית נעימה, יצאנו לטיול-טבע משפחתי, המשלב מסע חיפושים בעקבות השעון האבוד וחיפושי חלזונות וצבים ופרחי-החורף. עברנו דרך חלקת האשכוליות בפרדס ולפתע צעק א' בני השני, שבכלל היה עסוק בלחפש צבים – הנה השעון!!!
מסתבר שלשעון הזה פיתחו השוויצרים הדייקנים מנגנון שרק שוויצרים קפדנים יכולים לחשוב עליו, ובנוסף לסגולות נגד זעזועים ושריטות ונגד יתר המכות ששעונים שוויצריים סופגים בדרך כלל – הם פיתחו מנגנון-נגד-איבוד (Lost Resistant) המתאים במיוחד לישראלים מפוזרים ומבולגנים כמוני. וכך פותח דגם השעון הפלאי הזה שאיננו יכול ללכת לאיבוד אף-פעם. (חובבי שעונים מיוחדים יכולים לראות נתוני-אמת בקישור המצורף) התמונה האיכותית מימין היא מתוך אתר השעונים המפאר את החברה בלי קשר לעלילות-צאלים וסיפורי-האשכוליות-של-חלקה-א' בפרדס שלנו.
השעון הזה יותר לא "הלך לאיבוד", חוץ מהפעם האחרונה, כשרציתי לצלם אותו עכשיו כדי להראות לכם שכל הסיפור הוא אמת לאמיתה ולא בדיה וסיפור פוסט-חקלאי עם רקע מיליטריסטי. וכשניגשתי למגירה בה הוא היה אמור להיות כל השנים מאז שעברתי ל"שעון-הטבע" – לא מצאתי אותו!!!
אבל מנגנון זה מנגנון (ושוויצרים הם שוויצרים!), ואשתי היקרה שיודעת קצת יותר ממני מה יש בכל מגירה, טענה ש"זה לא יכול להיות", ובאמת לאחר חיפושים קדחתניים באחד הסיורים בעליית-הגג נמצאה קופסת הקרטון ובה שעון-הפלא, שכמובן שום רע לא אונה לו והוא ממשיך לתקתק ולצלצל כאילו לא חלפו 40 שנה מאז הגיע אלי, וכאילו לא עברו עליו טרקטורים וטנקים וצבים וציפורי הפרדס, וכאילו לא החליף אותו כבר מזמן האייפון (שעבורו באמת פיתחו אפליקציה נגד איבוד, פשוטה כמשמעה – ולא כמין משל בדיוני-ספרותי).
תגידו אתם, אם זה לא שעון בן חיל – כנראה אינני יודע בן-חיל מהו.
_______
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.
קווים ונקודות 
גם לי היה שעון שוויצרי – סוואטש. אבל הוא היה מפלסטיק וללא הוד והדר קרביים. כאשר קניתי אותו שאלתי את המוכר האם הוא עמיד למים ואם אוכל לשחות אתו, בטח, אמר, כמה תרצה לצלול שישה מטר..? צחקתי, לבריכה שלנו יש רק שניים… בסופו של דבר הלכתי לקורס צלילה והשוויצרי הזה ירד לשלושים מטר בלי להתלונן. גם הוא אבד לי בשעת קטיף, ונדרס בגלגלי האפרון (לתוך הבוץ), נמצא בסוף היום וחזר לידי לעוד שנתיים שלוש – וכן, בסוף התפגר.
נו טוף ככה זה שעונים של ג'ובניק, אבל אם לא היה שוויצרי – היה מתפגר הרבה קודם
השוויצרים האלה כנראה מבינים משהו בשעונים. אבל בפרדסים – אין להם מושג.
לא, אין דברים כאלה!
אני לא יודעת למה הוא לא קיבל צל"ש, בסך הכל רצה לחזור הביתה בשלום, ועשה את זה פעמיים – כנגד כל הסיכויים.
מבחינתי הוא קיבל את כל אותות ההצטיינות על שירות מופתי למען המולדת. עכשיו שינוח במגירה, האייפון מחליף אותו וגם יודע (כפי שכתבתי) לחפש את עצמו בלי עזרה.
סיפור נחמד מאוד. אני זרקתי שעון שפהאוזן של אבא שלי בטיפשותי הרבה
חבל מאוד. אני לא מבין גדול בשעונים, אבל ״שפהאוזן״ נשמע לי שעון מעולה (ויקר…).
אבל לא בוכים על שעון שנשכח, תמיד יבואו אחרים.