ילדי הקש ||| מחקר חדש ממליץ: "תנו לילדים לשחק"

התמונה הזו של "ילדי הקש" משקפת יותר מכל התמונות הישנות בארכיון הכפר את חופש המשחק של הילדים בזמנים שעברו וחלפו. אני לא יודע למה נתפסתי דווקא אליה, תראו בהמשך שיש לי עוד דוגמאות לא פחות יפות ואפילו מוקדמות יותר של משחקי ילדים בני הכפר משלושה דורות.
בניגוד להרגלי השארתי את כל התמונות בגודל מלא – כדי שתוכלו להתבונן ולראות פרטי פרטים, והקפדתי שבפוסט יהיו בדיוק 1,000 מילים.

אחרי שקראתי באתר "אלכסון" את המאמר המרתק של הפסיכולוג האמריקאי פיטר גריי  "תנו לילדים לשחק" (מומלץ ביותר) הבנתי שלאמירה הזו יש גם תוקף מדעי. גריי מציג שם את הסיבות הפסיכולוגיות לצורך במשחק כגורם מרכזי להתפתחות הילד ומביא דוגמאות של מחקרים על חברות של ציידים-לקטים ואפילו מעקב אחרי גורי חיות, שהמשחק הוא דרך הלימוד החשובה ביותר עבורם.
הנה ציטוט קטן מתוך המאמר: "משחק הוא למידה. בשעת המשחק, ילדים לומדים את הלקחים החשובים ביותר לגבי החיים, אלה שאי אפשר ללמוד בבית הספר. כדי להפנים את הלקחים האלה, הילדים זקוקים לשעות משחק רבות – רבות מאוד – בלי מעורבות של מבוגרים."

ילדים 3.0 – 1976

גריי מתנגד לשיטת הלימוד המערבית ההישגית והמלחיצה ומביא נתונים איך השיטה הזאת מייצרת אנשים נרפים יותר, מדוכאים יותר ויצירתיים פחות. זוהי שיטה שלדבריו אמנם "מייצרת" הולכי-בתלם ממושמעים המשתלבים בקלות במערכות הקיימות (וכנראה זו ההצדקה העיקרית לקיומה) אבל לאו דווקא אנשים מאושרים. ברור שלא מחניכי השיטה הזו תצא הבשורה הגדולה לאנושות. (חוץ מיוצאי-דופן שמאסו ומרדו בבית-הספר, כמו אלברט איינשטיין למשל, שהיה תלמיד בינוני מאד במסגרת "השיטה").
הנה עוד ציטוט, מתוך מאמרו של גריי, על בית-ספר מיוחד בארה"ב. ואני ממליץ לקרוא את כל המאמר, זה ייקח לכם 20 דקות מזמנכם היקר, ככתוב בראש המאמר (מנהג יפה של אתר "אלכסון", הידוע בכך שהוא מפרסם גם מאמרים לא קצרים, מתוך הסתייגות מהנוהג של ימינו לצמצם את כל החוויה האנושית לכותרת ומסר של 140 תווים):
"בענף נוסף של המחקר שלי בחנתי את האופן שבו ילדים לומדים בבית ספר אלטרנטיבי וחריג מאוד – בית הספר סאדברי ואלי, לא רחוק מביתי במסצ'וסטס. הוא נקרא "בית ספר", אבל הוא שונה בצורה מהותית מאוד מבתי ספר רגילים. התלמידים – שגיליהם נעים מארבע ועד תשע עשרה, בערך – יכולים לעשות כל מה שהם רוצים כל היום, כל עוד הם לא עוברים על חוקי בית הספר. החוקים לא קשורים ללמידה; הם קשורים לשלווה וסדר.
לרוב האנשים זה נשמע מטורף. הם בכלל לא ילמדו ככה! ובכל זאת, בית הספר קיים כבר ארבעים וחמש שנה ויש לו מאות בוגרים, שכולם מסתדרים מצוין בעולם האמיתי, לא כי בית הספר לימד אותם משהו, אלא כי הוא איפשר להם לעשות מה שהם רוצים… מסתבר שמה שהילדים שלנו רוצים ללמוד כשעוזבים אותם לנפשם, הם אותם כישורים שנחשבים מועילים בתרבות שלנו ומאפשרים להשיג משרות טובות וחיים מספקים. בשעת המשחק, התלמידים האלה קוראים, מחשבים ומשתמשים במחשבים באותה התלהבות שבה לומדים ילדי הציידים-לקטים לצוד וללקט. הם לא בהכרח רואים את הפעילות שלהם כלמידה. מבחינתם הם פשוט משחקים, או "עושים דברים", אבל תוך כדי כך הם אכן לומדים."

ואם נחזור לתמונת "ילדי הקש", נגלה שהילדים המופיעים בתמונה צולמו מטפסים ומשחקים על ערימת חבילות קש באוויר הפתוח, אפילו לא במתבן. התמונה צולמה ב-1976 ולקוחה מתוך פרויקט הדיגיטציה של תמונות הכפר. בשביל האותנטיות שלה השארתי את כל השריטות והלכלוכים המופיעים עליה ולא עשיתי שום פוטושופ.
ומה אנחנו רואים בתמונה? קבוצה של 12 ילדים מטפסים על ערימה של חבילות קש. חלקם מחופשים לאינדיאנים, רובם במכנסיים או בגדי-ים בלבד וכל אחד מהם בפוזה שונה: אחד מטפס בקושי בתחתית, אחד על הפסגה צופה אל צדה השני של הערימה. חמשת הילדים בחצי הגובה מתבוננים, כל אחד בדרכו, אל הילדים שלמעלה. בקיצור חווית משחק במיטבה.
[ונוסיף במאמר מוסגר שכל אלה הם ילדי מה שנקרא "הדור השלישי" של הכפר, אם תרצו – ילדים ילידיים 3.0. ועוד נוסיף שהילד השלישי מימין (זה עם שתי הנוצות בראשו) הוא לא אחר מאשר צ' הטוקבקיסט המפורסם (זה שטוען שהדברים היחידים המעניינים בבלוג הזה הן התגובות השנונות שלו)].

ילדים 2.0 – 1950

החופש לשחק בכל מקום גם בלי מגרש משחקים מסודר ומוגדר, כזה שיש בו מגלשות וסולמות תקניים, הוא בדיוק הדבר שיכול על פי דברי גריי להביא לפיתוח היצירתיות והקשרים החברתיים. ואמנם החינוך המשותף הכל-כך מושמץ היה בהרבה מובנים כזה. בפוסט קודם על הצריף השבדי (או שוודי?) ועל חבורת "מר-פלא-בזק" הבאתי דוגמאות לחיי משחק יצירתיים, בהם המבוגרים לא הפריעו לילדים. אולי השתמעה מהדברים נימת ביקורת על ההורים שכביכול "עזבו את הילדים לנפשם", אבל הנה בא חוקר אובייקטיבי ומביא טיעונים מדעיים מבוססים ואומר בדיוק את זה: "תנו לילדים לשחק, ותעזבו אותם לנפשם – ותראו שיגדלו להיות אנשים מאושרים ויצירתיים יותר".

ילדים 3.0 – 1982

ילדים 2.0 – 1950

התמונות שבחרתי הן משלושה דורות של ילדות קיבוצית (הילדה מימין, בתמונת השחור-לבן של הילדים על צינורות הבטון, היא אימו של צ' מתמונת הקש, והילדים בתמונת מגרש המשחקים הצבעוני החדש הם ניניהם של מייסדי הכפר) ניתן לראות שלא איכות מגרש-המשחקים היא החשובה. אפשר לראות שגם חצר הרפת, המתבן, ערימות הכותנה או אפילו מצבור של צינורות בטון גדולים ונטושים – יכולים להיות מקום למשחקי ילדים מגוונים ומפתחי-אישיות. העיקר שהמבוגרים לא יתערבו יותר מדי, לא ידחפו את הילדים "להתפתח" ולא ידאגו ל"העשרה" גדולה מדי.

ילדים 4.0 – 2008

בסוף מאמרו של גריי טוען החוקר שאנחנו כחברה מבצעים כיום "ניסוי למניעת משחקים" בילדים שלנו:
"בעשורים האחרונים אנחנו כחברה מבצעים ניסוי למניעת משחק בילדים שלנו. הילדים של היום אינם מנועים לחלוטין ממשחק, כמו העכברושים והקופים בניסויי החיות, אבל הם משחקים הרבה פחות מאשר ילדים לפני שישים שנה, והרבה, הרבה פחות מאשר ילדים בחברות ציידים-לקטים. התוצאות, אני חושב, ברורות. מניעת משחק אינה טובה לילדים. בין השאר, היא מגבירה חרדה, דיכאון, אובדנות, נרקיסיזם ואובדן יצירתיות. הגיע הזמן להפסיק את הניסוי."

ואני, שאינני חוקר בכלל, ציינתי לא פעם בבלוג הזה שהחינוך המשותף היה "הניסוי הגדול בבני-אדם". נכון שעם הביקורת על ה"לינה המשותפת" והניתוק מבית ההורים, כתבתי גם שחווינו ילדות עשירה ושמחה ושהיינו ילדים מאושרים (בסוף הפוסט על ילדים ללא צל). כתבתי על הילדות שלנו (עוד לפני שקראתי את דבריו של גריי) ש"ילדים לא צריכים הרבה כדי להיות מאושרים, תנו לשחק באיפה ובמה שרק נרצה – ונהיה שמחים בחלקנו…", וש"שמחת הילדות צריכה מעט מאוד כדי להיות מלאה, ולא צריך לרחם על הילדים שהיינו – רוב הזמן היינו מאושרים."

המחקר של פיטר גריי מוכיח ש"הניסוי בחינוך ילדים" – זה הראוי להרהור נוסף – הוא לא הילדות הלכאורה-קשה ומוזנחת שלנו, אלא דווקא הילדות המערבית, המבוקרת, המחנכת וההישגית של ימינו. זהו הניסוי החינוכי שנכשל. כנראה שהוגי החינוך המשותף הקיבוצי, הגיעו כבר לפני מאה שנה לאותה תובנה שעכשיו מדבר בשבחה הפסיכולוג החוקר המקורי מבוסטון קולג'.

_______
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.

קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.