מהתירס ועד הבננה ||| על חווית המשתמש, העטיפה והמימשק של פירות ארצנו

כשהטבע, או אלוהים (או מכון וולקני) ברא את הפירות והירקות עוד לא היה מושג כזה: "חווית משתמש". זאת הסיבה, כנראה, שאין יחס ישיר בין מתיקותם וטעמם המצוינים של הפירות והירקות השונים לבין העטיפה והאריזה הטבעית שלהם, או של איכות הממשק שלהם – שהוא "צורת ההגשה" שיצר הטבע עבור המשתמש, כלומר האדם הזולל. (הקרדיטים לאיורים יובאו במרוכז בסוף הפוסט*).

פירות שער הנגב

כזכור לכם, נושא האוכל בכללו מרוחק למדי מתחום העיסוק של הבלוג הזה, אבל יתכן שההסתייגות הזאת היא בגדר הצהרה שאין לה כיסוי. כי אם אני מצהיר שהתחום כל-כך זר לי, איך קרה שרק לא מזמן עסקתי בטעמם של פירות עץ-הדומים (ואיתם הגויאבה), וקצת לפני זה הצגתי בפוסט עמוס דוגמאות "מן המטבח הפרטי", שלל כריכים מצוירים עם זיתים ומלפפונים וגזר? כנראה שהצהרות לחוד, אבל העובדות בשטח מצביעות שנושא המזון יותר קרוב אלי ממה שאני מוכן להודות (לפחות במובן הוויזואלי שלו).
הפעם רציתי לעסוק בממשק ובאריזה הטבעיים שבהם מוגשים לנו פירות וירקות מייצגים (אני לא זוכר בדיוק מה ההבדל: תירס זה פרי או ירק? ומה ההבדל בין עגבנייה ואפרסמון? ומה המשותף למלפפון?).

רימוןכמה מהפירות הטעימים ביותר, וחלקם גם הבריאים ביותר, ארוזים בטבע בצורת הגשה גרועה הפוגעת לא מעט בפופולאריות וברייטינג שלהם. ראשון לכולם הוא, כמובן, הרימון.
הרימון, שהוא אחד משבעת המינים, עשיר באשלגן ונחושת ומסמל בתרבויות שונות שפע ופריון, יופי וחוכמה. למרות כל סגולותיו הבריאותיות והמלכותיות, הוא מופיע בממשק מגושם כל-כך, שמה הפלא שכמעט אף-אחד לא מגיע אליו. בשביל לאכול כמה גרגרי רימון צריך לפצח ולקלף, לבקע את הקליפה ו"לפרוט" את הגרגרים מבין המחיצות הצהובות-לבנות האלה, עד שרוב הסועדים אומרים: "תודה רבה, מוותרים על הטובה" (באידיש זה נשמע יותר טוב, אבל אני לא יודע אידיש).

Mad_Cornשני לו הוא התירס, שהוא הגידול הנפוץ בעולם. זהו הירק (או הפרי) האהוב עלי ביותר, אבל עיצוב המארז שלו גרוע כל-כך ומתחרה רק עם הרימון בסרבולו. כדי להכין, ובעיקר כדי לאכול תירס טרי וטעים (הנקטף ישירות מהשדה האורגני שלנו) צריך להיות בעל סבלנות ואורך-רוח רבים: תחילה יש צורך להסיר את העלים הירוקים, אחר-כך להוציא את ה"שערות" המעצבנות האלה, שתמיד חצי מהן נשארות צמודות לשיני התירס. כמה שלא תתאמצו – תמיד יישארו עוד כמה מהן דבוקות אל הקלח. שלא לדבר על כך שגם לאחר בישול התירס (שהוא דווקא פעולה פשוטה למדי: שלוש דקות בסיר מים רותחים וזהו!) נשארת האכילה עצמה, שגם היא בעייתית ומפרכת מאוד. חצי שעה אחרי שסיימת בחמש דקות לאכול את קלח התירס, אתה עוד עסוק בחיטוט ובחציצת שיניים בעזרת קיסמים וחוטים דנטאליים, בניסיון להיפטר מכל הקליפות והשאריות שנשארו תקועות ברווחים בין השיניים. בקיצור: טעם נהדר עם מימשק משתמש איום ונורא. כמובן שתמיד יש את האופציה של גרגרי התירס בקופסאות (כמו במנות קרב), אבל הקשר בין הטעם שלהם לתירס האמיתי – הוא כמו הקשר בין לעיסת מסטיק-פירות לאכילת פרי טרי מן העץ.

איור תפוזים לתוויתגם אכילת וקילוף פרי ההדר מהווים בעיה לא קטנה (למרות שפותחו זנים מסוימים הנקראים "קליפים", על שום הקלות שבה הם מתקלפים, אבל פירות אלה בדרך כלל פחות טעימים). אם אתה מנסה לקלף את התפוז או האשכולית בידיים, תמיד תישאר עם ידיים לחות ודביקות ממיץ. ואם תקלף עם סכין – לא תמיד תגיע לפלחים נקיים ושלמים. ואם תבחר לחצות את הפרי עם סכין – תמיד ישפריץ מיץ לכיוונים לא רצויים ויטפטף על הסנטר כשתנגוס בפרי החתוך. בקיצור פרי בריא וטוב (ויטמין סי, ככה אומרים) באריזה מיושנת.

צבר וקישקשתאאולי לא פלא שהצבר (הסברס), המייצג האולטימטיבי של יליד-הארץ הזאת, מציג את חווית המשתמש הקשוחה והכי פחות סימפטית. לא פלא שרק בודדים מבני-ארצנו (שהם "סברס", כידוע) אמונים על השיטות לקטיפתו. גם קילופו ואכילתו אינם נושא לרכי-לב ועדיני אצבעות. אם רק תנסו להתמודד עם הפרי הדוקרני בכוחות עצמכם, תתמלאו מייד בקוצים דקים בידיים ובלשון, עד שתצטערו שבכלל התחלתם איתו. ולא פלא לכן שלמרות שהוא נפוץ מאוד בשטח, ואפילו בהחלט טעים וגם בריא – רק בודדים מתעקשים לאכול אותו באופן קבוע, וכך הוא הפך לפרי שניתן להשיגו רק בשווקים ספורים (או אולי כבר יש יזם שפתח בוטיק לסברס?).

טלפון בננהאם יש פרי אחד מבין כל הפירות שזוכה בתחרות הממשק המצטיין – זוהי כמובן הבננה! האריזה שנתן לה הטבע היא המוצלחת ביותר: גם אין מיץ דביק, גם קילוף הפרי קל ונוח ללא כלי עזר (והראיה שאפילו קופים לא אינטליגנטיים במיוחד מסתדרים איתה). נדמה לי שמתכנני הבננה שאבו השראה מעטיפות הארטיק והשוקולד כשעבדו על העיצוב. פרי הבננה גם מותאם בדיוק לפה האנושי, שלא כמו פירות התפוח או האפרסק שחייבים לאכול אותם בנגיסות דביקות ומסובכות.
הבעיה היחידה עם הבננה שתמיד היא לא בדיוק מתאימה לאכילה: או שהיא מופיעה באריזה ירוקה-צהובה חלקה ויפה – ואז מסתבר שהפרי בוסרי ולא טעים. או שהעטיפה כבר מנומרת בכתמי-זיקנה כהים – ואז הפרי כבר בשל מדי (ולפעמים אפילו רקוב).

איור ענבים לתוויתנשארנו עם הענבים, גם הם משבעת המינים. מכל הפירות שנתברכה בהם ארץ-ישראל (והעולם), אלה עוצבו הכי טוב: כחטיפים המותאמים בדיוק למאכל אדם, קטנים, מתוקים ומתאימים לכל פה (וגם בריאים, נדמה לי). והם גם באים בצבעים שונים, ממש כמו במבה, אלא שאצלם, בזכות עיצוב האשכול – אפילו לא צריך שקית צלופן. כל-כך חבל שעקרו אצלנו את הכרם לפני 40 שנה.

אלה היו 810 מילים על ירקות ופירות ועיצוב העטיפות וחוויית המשתמש שלהם. אפשר למצוא את רובם במרכולית (ובסופר), ואני מציע לכם לבחור אותם לפי הטעם ולא לפי העטיפה. כי  למרות חשיבותה הרבה של הצורה – העיצוב והאריזה לא תמיד קובעים.

* האיורים המופיעים הפוסט:
למעלה – איור פירות שער הנגב (מתוך תווית פרי משנות ה-60, צייר לא ידוע).
רימון – בול מועדים לשמחה תשי"ט (עיצוב: צבי נרקיס), עם רימון בהכנה למאכל וקערת גרגרים מוכנה.
תירס – איור מעטיפת Mad (מגזין להומור וסאטירה 1972) וקופסת שימורים של "יכין".
תפוזים – איור לתוויות פרי הדר ליצוא של "תנובה", שנות ה-60 (עיצוב: אוטה וליש, כנראה).
צבר – איור מתוך "יפה את ארצנו" (צבי לבני) ודמות קישקשתא מתוך הטלוויזיה החינוכית בשנות ה-70.
טלפון בננה – איור מתוך "סדרת הטלפונים" של המחבר.
ענבים – איור לתוויות פרי, שנות ה-60 (עיצוב: אוטה וליש).

_______

לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.

 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה איורים, בשדה ובניר, טבע ונוף, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

9 תגובות על מהתירס ועד הבננה ||| על חווית המשתמש, העטיפה והמימשק של פירות ארצנו

  1. נמרוד הגיב:

    – רימון מוסיף המון.
    -תירס, מאז ימי מנות הקרב אני בקושי נוגע בו, רק שותה את המיץ
    – הבננה בכלל לא מכאן , לכן כנראה היא מופיעה כך,
    – גם הסברס לא מפה, אבל הקוצים שלו הם דבר שאפשר בלעדיהם במיוחד בסברס שמשווק בחנויות.
    חוץ מזה אם את הכל אפשר היה לאכול ישר מהעץ, לא מחווית הבישול ,ההכנה והציפייה להגברת התאבון והרעב

    • igalz הגיב:

      אני עדיין בדעתי ש"מישהו" היה צריך לחשוב על מימשק משתמש מוצלח יותר – לרימון, לתירס ובטח לסברס. ואני לא מתכוון למכון וולקני ואנשיו.

  2. דודו הגיב:

    כמו שעדיין אומרים במחוזותינו "יש פרי?"

    • igalz הגיב:

      יש פרי!! בריש מתגלגלת. אבל בעיקר במרכולית ובפרדס.
      איפה הם הענבים, האפרסקים, התפוחים, האגסים והמישמש שהיו פה פעם.

  3. סמדר הגיב:

    יפוטרו לאלתר ממציאיו של הרימון ומעצבי הממשק שלו! אם מישהו התכוון שבאמת נהנה ממכלול סגולותיו – היה יכול להשתדל קצת יותר בסעיף "חווית המשתמש". יותר נכון, להשתדל הרבה פחות, ואז היה יוצא הכי טוב. למה מה הבעיה לעצב משהו ידידותי ופשוט, נגיד כמו סתם מישמיש בינוני עם גוגו אחד? תמיד חייבים להיות מיוחדג'ים, להשיג בולטות על חשבון הצרכן?
    יאללה, מחאה!

    • igalz הגיב:

      בקרוב תיפתח קבוצת הפייסבוק: "מעצבים את הרימון מחדש",
      ואולי גם תוקם "ועדה". נקווה שלא ייצא להם גמל(!?).

  4. תרי הגיב:

    אמנם אני מכיתת ״רחף״ (״רימון״), אבל אשמח לשפר את חווית המשתמש שלך בכל הנוגע לתירס האהוב עלייך, כך שתישאר בשיניים נקיות. חבל שלא ידעתי על מצוקתך בכל השנים שעבדנו יחד.

    • igalz הגיב:

      תרי, תודה על העזרה עם התירס, אבל אני נהנה "לסבול". ואם אתה בכלל מכיתת "רימון" (רחף), אולי אתה יודע מי הוא "זה הוא אשר מושך את הפטמות בלימונים / אה, נו, תנחשו מה הוא עושה לרימונים / אני צריך לומר לכם, כמעט חטפתי שוק / כשרק שמעתי מה שהוא עושה לארטישוק" (כפי שכתב מאיר לאריק):

  5. animo12 הגיב:

    האיורים ריננו לי את הלב והעין.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s