עושה שלום? ||| איפה הם כל שליחי השלום: יארינג, רוג'רס, קיסינג'ר, קלינטון וקרטר, דניס רוס וג'ון קרי

הידיעות על ביקורו הנוסף בארץ של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי, בניסיון "אולי אחרון" להביא להסדר כלשהו בינינו ובין הפלסטינאים – העלו בזיכרוני המאובק (אבל הארוך מספיק) מספר דמויות שקדמו למזכיר הנוכחי. כולם, באופן מוזר ולא הגיוני, ניסו "להשכין שלום" באיזור המריבה שלנו. רק חלקם הגיעו להסכם כלשהו (וגם זה בדרך כלל בעקבות מלחמות ש"צרבו" משהו בתודעה שלנו ושל השכנים).
המגיבים הדקדקנים יכולים להעמיד אותי על טעותי – איש-איש על פי השקפתו ביחס ל"שלום-שמלום". בכל מקרה הבלוג הזה, כזכור, איננו היסטורי וגם לא מדעי. לא ציפיתם לקבל כאן ניתוח חדש של המאורעות ההיסטוריים וגם לא "הדלפות" מאחורי הקלעים של חדרי השיחות הנוכחיים (שימו לב כמה בקלות התחברתי לביטויים ה"חדשותיים" המופרכים האלה).

מזכיר המדינה הנוכחי ממחיש את המצב בתנועות ידיים: מזהיר, מתייאש, הולך הביתה

   מתווכים קודמים מביעים את דעתם בעזרת תנועות הידיים (מימין ד"ר יארינג, משמאל דניס רוס)

כאן תקבלו רק דימויים ויזואליים של המגעים האלה. הן בכל דור ודור קם עלינו "מתווך/צורר" – על פי התפיסה הרואה בעולם כולו אויב, או לפחות "ידיד-שלא-מבין-אותנו" – המנסה לגרום לנו לחתום על הסכמים שאין לנו שום עניין בהם. רוב המתווכים האלה התקבלו, עד כמה שזכור לי, בשטיחים אדומים ובפנים חמוצות. מד"ר גונאר יארינג הדיפלומט השוודי של שנות הששים, דרך ד"ר קיסינג'ר, מזכיר המדינה של ניקסון ועד דניס רוס שליח-השלום של קלינטון וג'ון קרי המזכיר הנוכחי במימשל אובמה – כולם באו בתקווה גדולה (או אפילו רק קטנה), ולא זכו אפילו למאה ימי חסד בין הפגישה הראשונה, "הרומנטית", לרגע שהפכו ל"יריבים מרים".

כעוסק בצד הוויזואלי של החיים, ליקטתי כאן תמונות של המתווכים האלה ושל מנהיגי האיזור, כשהדגש הוא על שפת הגוף שלהם. מהתמונות האלה ניתן לראות עד כמה המתווכים ניסו להיות מחויבים לתהליך השכנת השלום, ועד כמה אנחנו "התלהבנו" מהרעיון.

חלק מאנשי השלום האלה זכו לשערים אוהדים (וספקניים?) במגזינים הנחשבים של ארה"ב. אחד מהם, ד"ר יארינג (מימין על שער ניוזוויק), זכה אפילו לפזמון יפה (ברוח ד"ר דוליטל) של רוטבליט ששרה להקת כיף התקווה הטובה: "דוקטור יארינג מושיט עזרה ועומדים אצלו בתור / אם חלילה תחוש ברע לך אליו, הוא יעזור / הכנס אצלו בקליניקה, שמה בפינת הרחוב / הוא ירשום לך כדור שכזה / שעושה רק טוב / שעושה רק טוב / מי צריך יותר מזה?". והשני, ד"ר קיסינג'ר מצוייר כקוסם (על שער טיים)  עם הפליאה: "איך הוא עושה את זה?". אבל אנחנו – שני הצדדים המעורבים בסכסוך – נותרנו בשלנו. מסתבר שיש מומחים גדולים ממני בהרבה כמו ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין שלא כל-כך מתלהבים מ"עמדתנו הנחושה" שלא להגיע להסדר ולהמשיך את מפעל ההתנחלויות. השעמום ומידת ההתעניינות הקטנה של "הציבור" בנושאים השוליים האלה גורמים לרובנו להתייחס למתווכים הרבים כמטרד חולף ומשרתים כנראה מנהיגים ומפלגות שאוהבים את המצב הנוכחי.

  
מפגשים אחרים בשנות ה-70: גולדה עם קיסינג'ר ועם סאדאת – צחוק ידידותי באיחור מסוים

תמונות של שילוב ידיים קצת יותר אופטימיות: ימים אחרים, מנהיגים אחרים

הידיים הפרוסות של קלינטון מנסות לחזק את לחיצת הידיים המהוססת של רבין וערפאת

הסכם השלום עם ירדן: לחיצת היד קצת פחות מהוססת

ברק משחק עם ערפאת "תופסת" בדיוני קמפ דיוויד בשנת 2000: עם חברים כאלה קל לעשות שלום
(ברקע קלינטון השופט במשחק)

לחיצת ידיים "מאופקת" של מנהיגי ההווה. הילארי מפגינה שפת גוף קצת מסויגת

נדמה לי שהכי מתאים כאן (מבחינה ויזואלית) לחזור על הדימוי שהבאתי בפוסט ישן על "אפליקציה לזיהוי אנשים על פי ידיים במקום פרצופים". בתמונות ההן (אותן הכינותי לבד ולא הורדתי ממאגרי הגוגל) נראים המנהיגים נתניהו ואבו-מאזן במחוות הידיים הרגילות שלהם – זה עם סמל ה-V הנצחי שלו, וזה עם האצבע המשולשת.

אולי למזכיר המדינה הנוכחי שעל פי מה ש"ביררתי עליו", יודע מניסיונו האישי, כמה דברים על מלחמות חסרות תוחלת (מתקופת שירותו הצבאי בווייטנאם) יש הצעות חדשות: אם לא להסכמי שלום ממשיים, לפחות למחוות גופניות קצת יותר סימפטיות? ימים יגידו?! (ואני לא משוכנע שאפילו הם יוכלו להגיד משהו חדש).

.

_______

לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.

 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.