מה הופך את מזג-האוויר לנושא כל-כך חם ולוהט, או קר ומסעיר?
מזג האוויר הוא מעצם טיבו הפכפך, אבל בסופו של דבר הוא די חוזר על עצמו. לכן הביטוי "בוא נדבר על מזג-האוויר" הפך לביטוי המסמל דיבורי-סרק נימוסיים, סמול-טוק לא מחייב.
אבל אחת לכל כמה שנים קורה אירוע מטאורולוגי שמסעיר ממש את כל הציבור – כמו האירוע של סופ"ש האחרון. ואז פתאום גם כלי התקשורת והשלטונות, שבדרך כלל מתייחסים אל מזג האוויר כדבר מובן מאליו, חורגים ממנהגם ומגלים לפתע התעניינות רבה בנעשה בשמיים ועל הארץ (וגם בודאיות ובכבישים).
בדרך כלל מתייחסים במהדורות החדשות אל מזג-האוויר בבדיחות דעת, כשמגישי החדשות אוהבים להתלוצץ ולהקניט את ה"דני-רוּפּים" למיניהם, רגע לפני שסוגרים את המהדורה. אבל בעת "אירועי מזג-אוויר" עוברים למתכונת שידורי-חירום רצופה הממלאת את כל שעות היממה בכתבים וחזאים "הפרושים בכל מוקדי האירועים", חשופים לגשם ולשלג הם נאלצים להחליף הלצות עם מגישי המהדורה שבאולפנים המחוממים.
בעת סערה כמו זו האחרונה אפילו ראש הממשלה (המודע לצורכי העם ולשיקולי הרייטינג) תורם את חלקו וממלמל משהו על "אחדות העם" אל מול איתני הטבע, ועל "האמצעים המיוחדים" שהוא הורה להפעיל בעת חירום שכזו, וגם קורא לחברת החשמל "לעבוד בטורים!". שר הביטחון שולח נגמ"שים לפרוץ את המצור והשר לביטחון פנים מכנס את המטה שלו. ואילו ח"כ אחד הנצור בביתו ליד ירושלים, טוען שבמדינה כמו שלנו צריך להיערך למצבי חירום באופן תמידי. ורק שר-הגשם-והשלגים צוחק ממקומו בין העננים. והעם, כפוי טובה שכמותו, במקום להודות ליושב במרום ולשלטונות ולכל ארגוני ההצלה, תמיד מוצא על מה להתלונן. כמו במערכון המפורסם הזה של החמישיה הקאמרית מהסערה הגדולה הקודמת לפני עשרים שנה, המציג את תושבי תל-אביב הנסערים מפגינים וקוראים "מוות לעננים!".
וגם אנחנו כאן, במעמקי הנגב המוצף, שיודעים לספר רק על גשמים ושיטפונות (כי השלג האחרון והיחידי שלנו היה כזכור ב-1950) נרתמים למאמץ ולשטף המילים המטאורולוגי של כולם, כי כידוע כל ישראל חברים, בכל מצב, קל וחומר בעת סערה וסופות שלגים ושיטפונות-בנגב-ובערבה, וכל המרבה לספר בהיסחפות רכב בנחל גרר ובהצפות "המדהימות" של נחל הבשור הרי זה משובח.
ע' מודד הגשם של הכפר בתחנה המטאורולוגית המקומית (צילום עופר ג' 2012)
אנשי הגשם שלנו, בשונה מהחזאים המקצועיים הם אנשים פשוטים, היינו אומרים אנשים מ"מעמד-הביניים" אבל אצלנו הרי אין מעמדות – כולם שווים. ויש כאלה ששווים יותר (לפחות בחורף) – אלה הם מודדי הגשם שלנו. האנשים שבאמצעות מכשירים משוכללים (כלומר מין משפך פרימיטיבי שבתוכו מבחנה המזכירה בדיקות מסוג אחר) מביאים לנו מדי "אירוע-גשם" את התשובה לשאלה החשובה ביותר: "כמה ירד?". איש הגשם הנוכחי הוא ע', הילד הראשון של הכפר שמפעיל את "התחנה המטאורולוגית" המשוכללת שלנו (בתמונה מימין). בימים סוערים, כמו אלה המתרחשים עכשיו, הוא הופך לדמות המרכזית בכפר. עיני כל נשואות למוצא פיו: "נו תגיד, ע' – כמה ירד?", והוא לוחש כממתיק סוד: 75! (או כמו באירוע האחרון – 200!!!) זקני הנגב לא זוכרים כזו כמות, אבל גם הרבה דברים אחרים הם (ואנחנו!) כבר לא זוכרים.
"כמה ירד?" היא שאלה שיש לה משמעות עצומה באיזור שהוא על גבול קו-הבצורת. פעם זה היה עד כדי כך משמעותי שמצב הרוח הכללי של תושבי הכפר נקבע על-פי טבלת המילימטרים שהייתה (ועדיין) תלויה על לוח בחדר-אוכל. אם ירדו 0.7 מילימטר פני החברים היו עגומות, אם 20 מ"מ נמתח חיוך מסוים אצל אנשי הפלחה, וכשהייתה סערה – היה מתהפך החיוך שוב, יחד עם מד-הגשם. ככה זה אצל חקלאים, אף פעם הם לא יכולים להיות מרוצים כשהם תלויים תמיד בחסדי שמיים (ובסובסידיות, בפיצויי בצורת ובנזקי קרה).
מצב-הרוח של החקלאים על פי מצב הרוח בשמיים (האיור מתווית פרי של פירות הנגב, צייר בלתי ידוע)
נדמה לפעמים שהיושב במרומים ומעל העננים ומכוון את הגשמים לזמנים ולמקומות הנכונים – אף פעם לא מצליח לקלוע לטעם החקלאים בנגב מבחינת העיתוי, הכמות והאיכות. או שזה יוצא מעט מדי (ומאוחר מדי) או שזה הרבה מדי ומוקדם מדי (לפני שזרעו את הגזר, או לפני שהספיקו לקטוף את הכותנה), ונדמה שתמיד (כמו שצבי אומר) גשמים כאלה מזיקים לחקלאות (או לפחות לא עוזרים יותר מדי).
מזה שנים הכפר כבר לא תלוי רק ביבולי החקלאות, אבל שנים של תרגולות ושאלות רוטיניות של "כמה ירד?" הוטמעו בדי-אנ-איי של אנשי הכפר ולגשם יש עדיין רייטינג גבוה יותר מאשר לחמסין ולהישגי המפעל.
"הסערה הגדולה 1950" בנגב, אז ירד שלג אפילו בתל-אביב (אז קצת פרופורציות)
השלג לא הגיע הפעם אלינו, אבל תמיד אפשר לבכות על עצים שנשברו וודאיות שהוצפו (מה שבאמת קרה, אפילו כאן בקטע הקטן שמול חלוני). אנחנו הרי מתלוננים סדרתיים: עד דצמבר התלוננו שהשנה לא יהיה חורף, שכדור הארץ השתגע, שסדר העונות השתבש ושהממשלה לא מובילה לשום מקום (מה שכנראה נכון, ואם יתברר כלא-נכון – אנחנו הראשונים שמוכנים לאכול את הכובע-צמר). התלוננו שמאגרי מי-התהום התדלדלו, שהכנרת מתרוקנת ושישראל מתייבשת – והנה כשהיא קצת נרטבת מיד אנחנו מפנים אל הממשלה ואל ארגוני ההצלה השונים (כב"א, מד"א, זק"א, נאס"א, מג"ב ויס"ם וצה"ל) את טענותינו. כי ככה זה אצל היהודים – אף פעם הם (כלומר אנחנו) לא מרוצים. תנו לגשם ולעננים לנצח! עוד תראו שיבוא הקיץ הקופח ונוכל להתלונן על החום הנורא הזה (ועל הזבובים).
ובינתיים – הקשיבו למקצב הגשם (מ-1962 של להקת הקסקיידס) הוא כל-כך יפה.
_______
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.
קווים ונקודות 
מודד הגשם זה עשרות שנים בכפרנו, הלך לעולמו לפני כחודשיים, גם הוא בדיקנות קבועה פעמיים ביום היה מודד ורושם על לוח המודעות, אחפש את הכתבה בעלון המקומי בנושא ואשלח אליך. סערה כמו זאת לבוטח גם הוא לא היה זוכר . יהי זכרו ברוך.
הוא שאמרנו: כל הכפרים הם (פחות או יותר) אותו דבר – ורק עוצמת הגשם משתנה (לפעמים). וגם "מודדי-הגשם". כל אדם הוא עולם מלא.
מתוך הדף של מרים יבלונקה, שבעלה ז"ל היה מודד הגשם אצלנו,
מרים יבלונקה אוהבת אותכם, שבימים כאלה אתם חובשים עליו גם אני …היום חיפשתי מישהו יגיד לי כמה גשם ירד( מתוך הרגל ) , קיבלתי תשובה מאלון אנקר דרך הפייסבוק . במקרה פגשתי את אליהו הוא חיפש דפי רישום גשם , ביחד הלכנו למזכירות מצאנו את המדיד, זהר הוציאה לנו קלסר דהוי, ממש ״ אוצר״ עם מדידות גשם משנת 1958 הכל מתויקת ומסודר להפליא איזה מסירות היתה לו . פעמיים ביום ללכת בקור למדוד גשם ולפרסם לציבור. יהי זיכרו ברוך.
"כמה ירד?" זה הביטוי הפוזיטיבי של " יודעים כבר מי עשה את זה?"
שניהם מבטאים אכפתיות קולקטיבית (או קולקטיביות אכפתית), אך בעוד שהראשון מביע אחווה אופטימית של שותפים לעשייה – השני מביע אחוות מתלוננים שמחפשים אשם להתלכד מולו.
סיכום: האחווה האנושית יכולה להתבטא במגוון דרכים.
לא מתלוננים על מזג האוויר אלא על אי המענה במוקדים של שירותי החירום וחברת החשמל, על קריסות והצפות שניתן היה למנוע אילו הייתה תחזוקה שוטפת הולמת. כמו שאמרה דודתי המנוחה על השלג בשנת 1992: השלג יפה כאשר את נמצאת בבית חם ויבש.