עינת אמיתי. ה"תרבותניקית" שהאירה את תרבות הילדים בפנס קסם

קשה מאוד לכתוב דברים לזכרה של אישה שהכרת רק בצורה וירטואלית: מהבלוג שלה ברשת, מתערוכה מקסימה ומעיון בספר מחקרי ובו תיעוד יוצא דופן בהיקפו. אי אפשר לכתוב בצורה מדויקת על אדם שלא ממש הכרת, אבל אי אפשר שלא לכתוב על עינת, שיומן המסע התרבותי שלה נגע ברבים כל כך.

שי לילדינורק בסוף השבוע נודע לי מהרשת, המקום בו התוודעתי לפועלה לראשונה, שעינת אמיתי כבר לא איתנו. לא דיברתי איתה מעולם וגם לא ראיתי אותה, חוץ מאשר באותם סרטונים בהם היא הסבירה מה הניע אותה לצאת למסע המחקר הגדול, כפי שהגדירה אותו בבלוג שלה שנקרא יומן מסע לחקר 100 שנות תרבות לילדים בקיבוצים:
"זהו יומן מסע פרטי שאני מנהלת כדי שלא אשכח, וכדי לחלוק עם אחרים שמתעניינים ושירצו לעזור בגילוי וחשיפת חפצים, ספרים, אנשי תרבות ורוח, איורים, פנסי קסם, תכניות למתקני משחקים וכל מה שנופל תחת ההגדרה – תרבות שיצרו מבוגרים עבור ילדים בקיבוצים".
"סוחרת זיכרונות טובים" היא הגדירה שם את עצמה בהגדרה שהמעיטה מאוד בתיאורה של הדרך שבחרה בה כדי להנציח את התרבות ממנה צמחה, וממנה ינקו ובגרו עוד עשרות אלפי "ילדי משק" (וגם אני ביניהם).

אף שהבלוג שלי היה מההתחלה הרבה פחות מחקרי והעיסוק בספרי ילדים ישראליים ובחינוך הקיבוצי תופס בו רק חלק אחד – נוצרה בינינו מעין "אחוות בלוגרים" מסוימת. היא תרמה לכמה פוסטים שפרסמתי בנושא, מעושר ידיעתה ומחקריה, והכל ברוחב לב ובצניעות ועדינות. כשכתבתי מזיכרונות ילדותי על ספר כלשהו, עינת נחלצה לתרום וגם לתקן מהידע הרב שצברה (במקומות בהם התרשלתי קצת בתיאוריי, כמו למשל בפוסט על "עוגה, עוגה, עוגה") .

קראתי בבלוג שלה בהתמדה ובהנאה ושאלתי את עצמי לא פעם מי האישה הנמרצת שמאחוריו. כפי שהבנתי היא הייתה בת קיבוץ גשר, ד"ר למדעי המחשב ועבדה באיי בי אם, עד שגייסה את עצמה – בהתמדה, בהקפדה ובניסוחים יפים ומדויקים – להקים מפעל מיוחד ועשיר של הנצחה ושימור של "100 שנות תרבות לילדים בקיבוצים".
לפני שנה בדיוק, בסוף דצמבר 2012 נסענו לתערוכה "שַׁי לִילָדֵינוּ – תרבות לילדים בקיבוצים" שעינת אצרה במשכן לאמנות בעין-חרוד. תערוכה שהייתה גולת הכותרת של מפעל התיעוד שלה. ראינו והתרגשנו וכתבתי על כך פוסט. עינת הודתה בתגובה והרחיבה על הרעיון שמאחורי התערוכה:
"אני מאמינה באמת שכל אחד יכול וצריך להתנסות ביצירה עבור הילדים והנכדים. עשייה קהילתית כזאת היא אפילו משמעותית בצורה רחבה יותר בגלל החשיפה לכשרון וליכולות אחרות של מבוגרים רבים. הרי רוב מה שאנחנו זוכרים מתוך השיתוף מאופיין על ידי העשייה הרחבה הזאת.
אחד השמות המוצעים לתערוכה ולספר היה לקוח משורות השיר 'שיר ידעתי שיר מזמור / מי לימדני לא אזכור' משל פניה ברגשטיין. כמו הבלוג שלך גם התערוכה מספרת סיפור של כפר קטן שהרבה אנשים חיו וחיים בו בעולם פנימי ומשותף. אני מקווה שהסיפורים האלה נותנים רוח גבית לעשייה ולתפישת עולם שבה האדם עצמו יכול לעשות, ליצור ולשנות."


משחקי הילדות יוצאים מהמחסן: כתבה על התערוכה בעין חרוד בערוץ 1

ובתגובה לבקשתי, ש"אולי ראוי לשמר את כל האוצרות האלה גם בקטלוג צבעוני או באתר ברשת" כתבה:
"מסיבות לא פרוזאיות אני לא יכולה כרגע לצלם את התערוכה ולהפוך את מה שיש לקטלוג. אבל איכשהו אולי זה יצא טוב כי למשל הייתי רוצה להכניס גם חומרים מבארי ומגברעם ומרביבים ומאילות ויטבתה וגם מראש הנקרה ומחניתה ואם אלו לא יכנסו לקטלוג כאילו לא התרחשה בהם יצירה. למעשה – אולי זה אפילו נחמד שאנשים זוכרים משהו בלי תיעוד מוגדר. הרבה אמרו לי שלמרות שלקיבוץ שלהם אין מוצג וייצוג הם מרגישים מיוצגים כי גם אצלם בנו והקימו וריתכו."

ועוד כתבה:
"ושוב תודה על הפרגון! מעולם לא חשבתי שאעשה דבר כזה ושהתגובות תהיינה כאלה. הכי אני גאה על צוותי חינוך קיבוציים שמגיעים לסיור והדרכה בתערוכה – הרגשה שאולי משהו יגע בהם ויגרום להם גאווה על המקצוע והשליחות. המון פאתוס – ובכל זאת."


סרטון שעינת העלתה לרשת (וגם בתגובות לפוסט אצלי): סיור בתערוכה "שי לילדינו – תרבות לילדים בקיבוצים" – ללא קול. התערוכה נפתחה במשכן לאמנות בעין חרוד בערב ראש השנה תשע"ג וננעלה בראש השנה לאילנות (ט"ו בשבט) תשע"ג

הבנתי שהיו לה עוד כמה מפעלים תרבותיים בתכנון ובביצוע, כמו פרויקט ניגונים לתיעוד חייה ומכתביה של פניה ברגשטיין, הסופרת מקיבוץ גבת שנתנה לנו את "בוא אלי פרפר נחמד", "ויהי ערב", "עיניים שמחות", "חרוזים אדומים" ועוד קלאסיקות של סיפורי הילדות הקיבוצית, וגם את "שתלתם ניגונים" שעל שמו נקרא הפרויקט (פרטים על המפעל הזה תוכלו לראות בבלוג של איתי ורד, כולל כתבה ששודרה בערוץ 1, בהשתתפות עינת). גם פניה ברגשטיין, כמה עצוב, הלכה לעולמה צעירה בתחילת שנות ה-40 שלה.
רק לפני שלושה חודשים כתבה לי עינת, כששבתי לכתוב בבלוג אחרי השבעה של אבא שלי, מילים מרגשות ורגישות: "בני אנוש לא חיים לנצח – אבל יש להם נצח כל עוד הצאצאים שלהם מעבירים משהו מהם הלאה. במשפחה שלך נשמע שיש דווקא הרבה נצח! ולפי הבלוג גם יש הרבה נצח עתידי."

וגם אם לא הכרתי אותה ממש, דבריה נגעו לליבי כמו הדברים שכתבה לי בתגובות על הפוסט שסקר את התערוכה שלה. מדברים שכתבו עליה אנשים שהיו קרובים לעשייתה, הבנתי שהיא הייתה נשמרת מפאתוס ולא הייתה רוצה שיתארו את חייה ואת הדברים שעשתה כ"מפעל חיים" וכל המילים הגבוהות האלה, גם אם המפעל שלה היה בדיוק כזה – מפעל שימור, מרשים ביותר, לתרבות של יצירה עצמית שהולכת ונעלמת.
חייה, כמו חייה של פניה ברגשטיין, היו קצרים מדי, אבל היא הצליחה לגעת בעשייתה – בחייהם, בילדותם ובזיכרונותיהם של רבים מאוד. אנשים שילדותם הייתה דומה, אבל לא היו להם הכישורים, הכוח והיכולת לנסח את זה כל-כך יפה כמו שהיא ידעה לעשות. היא הייתה ללא ספק מיוחדת במינה, הלוואי שיהיה המשך למפעלים היפים שלה.

מרים ברטוב
ציור מקורי של מרים ברטוב (עליקמא הקטן) מתוך הבלוג של עינת אמיתי

______

עוד דברים על עינת והמפעל שלה:
ראיון עם עינת על התערוכה, באתר "דוגרינט", אתר חברתי של תושבי הגליל, סיגלית אור
הדרך לעין חרוד ולתרבות בקיבוצים, בבלוג "מבט אישי" של נועם לסטר
אילו הירח יכול היה לדבר, רשימה של עינת אמיתי על "ויהי ערב" באתר "הפנקס, לתרבות וספרות ילדים"
להחזיר את הכבוד של החינוך הקיבוצי, ראיון עם עינת במוסף ספרים של "הארץ", יצהר ורדי
תרבות לילדים בקיבוצים, סרטונים שהעלתה עינת כ"תרבותניקית" ליוטיוב, כולל ראיונות, הצגות ותערוכות

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה בית ומשפחה, בשדה ובניר, היסטוריה, ספרי ילדים, קיבוץ, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על עינת אמיתי. ה"תרבותניקית" שהאירה את תרבות הילדים בפנס קסם

  1. סמדר הגיב:

    עצוב מאוד, גם למי שלא הכיר אישית את עינת אמיתי, רק נחשף לעשייתה של ה"תרבותניקית" (כינוי שרק קיבוצניקים יודעים מה מקורו, נדמה לי), שהחייתה עבורנו מחדש את אותה "ילדות נשכחת" ♫.
    באתר של עינת אמיתי, בסרטון המתעד את ארוע הנעילה של התערוכה בעין חרוד (חלק 1, דקה 23:25), מסיימת עינת את דבריה במשפט הזה: "חינוך ותרבות לילדים זו בחירה שנעשית יום-יום. זו לא נוסטלגיה וזו לא עתידנות. זהו."
    באמת זהו.
    יהי זכרה ברוך.

    ♫ כאן נשארתי / מה שהייתי / פעם מזמן / מה עוד מביא אותי תמיד / אל אותה ילדות נשכחת.

  2. שרי אלדן הגיב:

    כמידי בוקר,אני מזריחה לי את היום (מזריחה מלשון זריחה),גם בימי עננות כבדה,במפגש עם הבלוג שלך.
    והנה הבלוג של היום רווי עננות מיוחדת. מיוחדת משום שמבעבעת בה בכל-זאת סוג סוג של קרינה. העננות על מותה,והקרינה על פועלה וייחודה.
    הטון האישי כל-כך בו נכתבו דבריך הולם כל-כך,גם אותך, גם אותה. מתבקש לנחם אישית.
    בעצם,חשבתי לכתוב רק מילה או שתיים.עד שאתאושש ואוכל לקרוא בעיון את הפוסט כולו. (מה גם שהיכרתי את משפחת אמיתי,בהיותי בהכשרה בקיבוץ גשר).
    התארך מעבר למילה או שתיים.ולא נראה לי שאחזור ואכתוב ב"תגוכה"כי חבל לקלקל את המיצוי המרגש של הדברים שלך.אבל אחזור ואקרא את דבריך ואת כל הקישורים הקשורים בה, ויהייה בזה זמן התיחדות עם עינת,עם מה שייצגה ונותר, ועם עצמנו,– במה שעוררה בנו.

  3. גלי הגיב:

    תודה שכתבת עליה.

  4. igalz הגיב:

    גלי, תודה לך.
    מפעלה של עינת היה כל-כך חשוב ומרגש, שהרגשתי שאני חייב ורוצה לכתוב.

  5. avivitmishmari הגיב:

    עצוב. ראיתי שנפטרה רק עכשיו, אחרי שנעזרתי השבוע בפוסט הנהדר שלה על תרגומי קדיה מולודובסקי לעברית. יהי זכרה ברוך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s