מעשיה רב-לאומית לכבוד חג האילנות
בין יתר סיפורי העצים – שאת חלקם כבר סיפרתי כאן, וחלקם מחכים בסבלנות שיגיע התור שלהם – לסיפורו של עץ גרגר הפנמה שלנו יש מקום מיוחד ששווה לספר אותו לכבוד חג האילנות שיגיע השבוע.
[פסק זמן קטן מהעצים לטובת דגלים גרפיים: מאמר מוסגר שאני חייב ליצרני סיכות הדגלים (כמו זו המופיעה כאן מימין) שמצאתי באינטרנט. תמונת דגלי פנמה-ישראל המשולבים היא מתוך האתר המקסים crossed-flag-pins.com, שם תוכלו למצוא ולרכוש סיכות נאות עם דגלים-משולבים של כמעט כל מדינות תבל, ולעשות שילוב דגלים שמעולם לא התנוססו זה ליד זה – כמו דגלי סוריה וישראל, ואפילו תוכלו להוריד דגלים מתבדרים ברוח באנימציית-gif ללא תשלום].
ונחזור לסיפור המרכזי לחג האילנות: העץ שנספר עליו היום – שבשל ריבוי פירותיו הטעימים, בהחלט ניתן לכנות אותו "העץ הנדיב" – ידע תלאות רבות, בדרכו מהארץ המרכז-אמריקאית הקטנה אל הגינה שלנו הגדולה. וגם כשהגיע אלינו לא ידע מנוחה ונחלה, ותלאותיו לא תמו עד עצם הימים האלה.
מסעות העץ הפנמי: אמריקה-המרכזית>גן-השומרון>הנגב-המערבי (ינואר 2006, לפני שמונה שנים)
פעם, כשעברנו לבית החדש בשכונת "אשלים" החדשה (שכמו רוב השכונות אצלנו, וגם ב"כפרים" נוספים ו"הרחבות" אחרות, נקראות בשמות של עצים: "הדרים", "אורנים", "הזיתים" וכו') החלטנו לשתול בגינה עצים. "הגינה" הייתה שטח מדברי חשוף ונקי מכל עץ, כשעברנו אליה. קיבלנו המלצה משכנה חובבת-עצים על מקום של עצים מיוחדים ונסענו להביא עצים כאלה מהמשתלה האקזוטית בגן השומרון. בעל המשתלה, שהחיבה שלו לעצים אקזוטיים עשתה לו ולמשתלה שלו שם, המליץ לנו על כמה עצים מעניינים בעלי שמות יוצאי-דופן, המתאימים לאקלים ולתנאים הלא קלים באיזורנו. בין היתר היו שם: שעועית הגלידה, עץ הצימוקים היפני, אגוז מלבר ומעל כולם – גרגר פנמה!
זהו עץ שצמיחתו מהירה והוא נותן פירות קטנים וטעימים מאוד (לאלה המוכנים לטעום פירות שאינם שסק, או קלמנטינה או בננה). הפירות שהם בגודל ובצורה של דוֹמים (או של זיתים עגולים) הם בטעם מיוחד של קרמל (ויש האומרים של שוקו-וניל, או תות-חסה), וגילינו עד מהרה שהם אינם מתאימים לטעמו של כל אחד. הם נטולי גלעין ומופיעים בגוונים מוורוד-צהבהב ועד אדום פנטון 032. אנחנו (כלומר רובנו) אהבנו אותם מאוד.
העץ שעשה עלייה מפנמה הרחוקה נשתל בגינה ואכן צמח במהירות וגם נתן פירות מתוקים (בטעם קרמל-וניל-פונץ'-בננה-תות-שסק) ממש כפי שהובטח. אבל רצה הגורל והחלטנו לבנות אחרי זמן-מה גשרון קטן בגינה, עבור הדרך לכניסה האחורית של הבית. ואז, במהלך הבניה, נפגעו חלק משורשיו של העץ הרגיש, והוא התייבש תוך כמה ימים. העץ הפנמי עוד נשאר עומד יבש וזקוף כמה שנים, כששיח הפסיפלורה מטפס עליו ונותן פירות אחרים, גדולים ומוכרים יותר, עד שקרס ונפל סופית.
[גם מהסיפור הזה, של עצים המטפסים ומשגשגים על שלדי חבריהם שהלכו לעולמם ונשארו נטועים במקומם, כדרכם של עצים, הייתי עושה "משל-עצים" נוסף, אבל היריעה קצרה ועד שאגולל אותה יגיע זמן הנטיעות – אז אשמור אותה לפוסט נפרד, אולי בט"ו באב, או ב-1 באפריל].
העץ וסביבתו, 2010 – מול השדה והפרדס
מן הון להון ומסופה לסופה, בסופו של דבר העץ היבש, התכופף ונפל, לא לפני שהפירות הרבים שנשרו ממנו הניבו כמה צאצאים בדמות שתילים צעירים וירוקים. אלה נשתלו על ידי בעלת-הבית (אני רק "מספר הסיפורים" ומפעיל הקלשון והמזמרה – בסיפורי-העצים שלנו, והבנתי בעצים דלה כמו הבנתי במרק-פירות). חלק מהשתילים הרכים, ילידי הנגב, צאצאיו של האב מגן-השומרון ומאמריקה-המרכזית, חולקו לחברים ואחד מהם נשתל בחלקה שמול החלון ומעבר לדשא.
גם העץ הזה עלה כפורח וגדל ולבלב, ואף נתן שוב פירות מתוקים, שרבים מ"העוברים והשווים" מוזמנים בדרך קבע לטעום מהם. חלק מהטועמים האלה ממצמצים בהנאה ומגרגרים (מכאן אולי שמו של העץ – גרגר פנמה) בשמחה, וחלק אחר – יורק את הפרי בשאט נפש. אבל אלה אנשים בלי תרבות ספרדית-אינדיאנית הראויה לעץ כל-כך ייחודי.
ואז קרה "האירוע הביטחוני" של "עמוד ענן", שכבר סוקר פה מעבר לפרופורציות הביטחוניות המינוריות שלו, והעץ מיבשת אמריקה איבד חלק גדול מענפיו כתוצאה מנפילת הטיל האסיאתי, שאינו מרחם גם על עצי הגן.
וגם מהאירוע הקשה הזה הוא ידע להתאושש, וכדרכם של עצים לא שמענו ממנו מילה של תלונה או טרוניה על העמים המתקוטטים זה עם זה ושולחים טילים לא קרואים לדשא של השכנים, ואף פוגעים בעצים תמימים (שמטבע ברייתם לא יכולים לרוץ אל המרחב המוגן עם הישמע אזעקת ה"צבע אדום"). העץ לא התלונן והצמיח ענפים חדשים שלבלבו מסביב לצלקות הפציעה המלחמתית.
ועכשיו, לפני שבועיים באה הסערה הגדולה שפקדה את הארץ, ולא דילגה גם על הכפר שלנו. הראשון שנפגע מפגעי הסופה של "המקרה הקיצון" היה כמובן העץ הפנמי חסר-המזל והמתאושש הסדרתי. מחצית מקומתו נשברה מהרוחות הסוערות שנשבו כאן, ולא נותר לנו אלא להשליך את חצי צמרתו לתוך מיכל הרמסע, ששוכן בדרך קבע ליד העץ, כאורב לשיברונם של העצים שעל ידו. פלא הוא, בעינינו, שדני רופ לא הגיע אלינו עם הצוות שלו ועם שגריר פנמה, כדי לסקר אירוע כל-כך משמעותי בתולדות יחסי שני העמים: הפנמי והישראלי.
העץ עם צלקות "עמוד ענן" ושברי הסערה האחרונה, וגרגר אדום אחד מול כל העלים שהתייבשו ונשרו.
וכאילו לא הספיקו לעץ הצרות התכנוניות, הביטחוניות והאקלימיות – באה, אחרי הסערה, קרה גדולה ורוב עליו של העץ מוכה הצרות התייבשו. אבל לא עץ כגרגר פנמה יתייאש. אנחנו כבר רואים סימני לבלוב חדשים ויש תקווה שעד בוא האביב ילבלב העץ במלוא תפארתו וימשיך לחלק את סוכריות-הפרי שלו לעוברים ולשבים. ואם לא יתאושש, חס וחלילה, הוא השאיר לנו בתוך עציץ גדול שתיל-יורש, נצר לעץ המקורי, שיוכל להחליף אותו, אם יהיה צורך.
זהו. זה היה סיפור הישרדות של עץ נודד אחד, שחצה את מחצית כדור הארץ ועבר למשתלה בשרון הצפוני, ומשם נדד לגינה בכפר הדרומי וידע ימים ולילות קשים ומחשלים. ואם לא עצרו אותו לא טילי החמאס, ולא פגעי מזג האוויר – איש כבר לא יוכל לעצור אותו (קראתי באתר משתלות אחד שהוא מוגדר במילים חסרות-נימוס כ"מין פולש"). ואם יש נמשל ל"משל העצים" הזה – איני יודע מה הוא בדיוק.
שיהיה חג אילנות שמח לכל העצים והאילנות – מפנמה ועד ארץ ישראל.
מיוחד לט"ו בשבט: סיפורי-עצים נוספים בבלוג זה:
העץ שמאחורי הפאב ||| עץ הדוֹמים כבר לא תפוס, הוא מחכה לכם!
העצים המחובקים ||| אולי אפשר ללמוד משהו מהעצים שלנו
העצים מתים זקופים ||| על חורשת האקליפטוסים (המתים והחיים) שליד הוואדי
מחלוני וגם מחלונך ||| האדם הוא גם תבנית הנוף הנשקף מחלונו
ילדי השמש ||| על שקיעות וזריחות מהמרפסת של הכוכבית הקטנה שלנו
קווים ונקודות 
ברור, לא מסבירים בדיחות ולא מפרשים נמשלים.
תראה מה זה: במשלים של פעם היו מקפידים על עבודה עברית, ולכן גיבוריהם היו עצים "צברים" משבעת המינים כגון זית, תאנה, גפן, אטד, וכאלה.
היום, בשביל לכתוב משל ראוי לשמו, אי אפשר כבר בלי לייבא עובדים זרים (כגון גרגר פנמה, עץ צימוקים יפני, שיזף סיני, מנגו פיליפיני, פיקוס תאילנדי וחבוש אריתראי). הכפר העברי הפך לגלובלי, ומישהו אחר עושה במקומנו את העבודות הקשות (כגון הישרדות מול אויבים תוקפניים והיאחזות עיקשת בקרקע אדמת הסְפָר הסחופה של הנגב המערבי…)
אבל יכול להיות שאני טועה.
נכון. לא מסבירים ולא מפרשים. אבל,בהחלט מתענגים. גם על התגובות.
ועכשיו נראה אם הזחתי נכון.ואם לא בכ"ז נהניתי.
ואפשר אולי לראות את זה כ"פתיחות לעולם הרחב". במקום להסתפק בשבעת המינים התנ"כיים – מותר להכניס גם זנים סינים, יפנים, תאילנדים ואפילו פנמים. אבל על כולם תמיד(?) נצטרך להמשיך לשמור מפגעי מזג-האוויר, וגם מפגעי בני-אנוש שלא כל-כך אוהבים (בינתיים?) אותנו ואת העצים שלנו.
ואם הוא אכן מוגדר כמין פולש, כדאי להזהר איתו ועם פירותיו הפוריים והמתגלגלים, שלא תהיו המקור לצרה צרורה כמו זו שקרתה עם השיטה המכחילה, עם ציפורי המאינה ועם הדררות. המינים אולי יפים כשלעצמם,אבל אז מתברר שהם דוחקים מינים אחרים ומביאים להיעלמותם. וחבל.
מיכל, תודה על תגובתך ועל אזהרתך. אבל הציטוט המלא בקשר ל"מין פולש" מאתר "אורגני-אקו" היה כך: "גרגר-פנמה הופך למין פולש במדינות טרופיות בגלל כמות הפרי והזרעים". מכיוון שאנחנו עדיין לא מדינה טרופית – לא נראה לי שהסכנה תבוא מ"העץ השורד" שלנו. דררות לעומת זה – הגיעו אלינו בהמוניהן.
וטוב שכך…:-)
חוצמיזה אני מאד אוהבת את הבלוג שלך ובעיקר את הרשומות על בארי של פעם.
תודה. מיכל. הנה הבאתי לך רשימה על ״בארי של פעם״ בפוסט של היום. האם יש לך קשר? לא מזהה.
תשלחו כמה פירות לטעימה כשיניב, נשמח לטעום
אין שום בעיה. אבל הזהרתי שלא כל אחד אוהב את "טעם הקרמל-פונץ'-בננה-חסה" של הפרי. תטעמו ותגידו.
ואני תוהה שמא יש לכם שתיל נוסף (למעט זה שבעציץ) למסירה?
כך אוכל למלא מצוות טו בשבט ולשתול פנמי אחד בבוסתן ליד ביתי בשכונת אורנים
וכך להדק בהזמנות זו עוד יותר את קשרי פנמה ישראל
לצערנו, כרגע יש לנו רק שתיל אחד וגם הוא נפגע בקרה. אבל בחוגי הגן הבוטני שלנו מאמינים שיהיו נוספים, אם מזג האוויר יאפשר זאת.