כך הלכו השותלים ||| רון בלב ומעדר ביד, בט"ו בשבט 1958

בעיון בארכיוני הבלוג גיליתי שבשנה שעברה – השנה הראשונה לקיום הבלוג – לא חגגתי כראוי את חג האילנות. לכן יקבל ט"ו בשבט השנה שני פוסטים. הראשון היה על עץ משפחתי בן ימינו, ועל סיפור חייו והרפתקאותיו אצלנו בגינה. הפוסט השני (והאחרון בנושא זה, לפני שאחזור לעסוק בספרי ילדים ישנים ובאינפוגרפיקות בנות ימינו) יעסוק בנושא החגיגות הקולקטיביות בכפר של פעם.
מצאתי באלבומי הכפר האינטרנטיים קבוצת תמונות שצולמו בט"ו בשבט 1958. אמנם זה לא בדיוק תאריך עגול של "היום לפני 50 שנה" וגם לא בדיוק 60 – אבל חשבתי שאם לא אשים את אלבום התמונות הזה היום בבלוג – כנראה לא אפרסם אותו אף פעם.

Tu-Bishvat 1958_1

Tu-Bishvat 1958_3   Tu-Bishvat 1958_2

Tu-Bishvat 1958_11

הסתכלתי על תמונות השחור-לבן האלה בעיון ומצאתי שיש להן ערך מוסף, מעבר לאיכות הצילומית. נדמה לי שחוץ מלנסות לזהות את הילדים "הילידיים" ששתלו בט"ו בשבט ההוא עצים יחד עם הוריהם החלוצים – אפשר להתרשם מהאווירה ומהרקע של התמונות.
התקופה היא חורף 1958, כשנה וקצת אחרי מלחמת סיני. במלחמה ההיא שהו הילדים – המצולמים כאן אוחזים במעדרים ובשתילים – במקלטים. הם ישנו על דרגשי העץ הצפופים במקלט שניצב עדיין במקומו, ליד צריף הנוסטלגיה (לפני כמה חודשים נכנסתי למקלט החשוך הזה עם בני הדור הרביעי – ולא מצאתי שם דבר, חוץ מקצת מים על רצפת הבטון המחוספסת שלו).

Tu-Bishvat 1958_4   Tu-Bishvat 1958_9

Tu-Bishvat 1958_12   Tu-Bishvat 1958_10

לחלק מהילדים המופיעים כאן כבר יש נכדים קטנים היום. חלק מהמצולמים בנטיעות 1958 נפטרו בטרם עת, או נפלו במלחמות ישראל שבאו אחרי ט"ו בשבט הזה. חלק מהילדים הפכו למפורסמים בתחומם. ואחד מהם, לאו דווקא הבולט מכולם (בתמונה השלישית מלמעלה – בסוודר פסים אופנתי, בוחן בתשומת-לב מרובה רגב אדמה מעניין), פתח בלוג אישי חוויתי לפני שנה וחצי ולא מפסיק לנדנד עם סיפורים ותמונות מ"הכפר שהיה".
במשפחות הרב-דוריות המופיעות בצילומים מצולמים גם "ההורים". אלה הורי-החברים, ה"עירוניים" שחלקם עברו מהעיר אל הכפר כדי לגור עם בניהם ונכדיהם ונקראו אצלנו "ההורים", או "הסבים והסבתות". למשל: "סבא-גרוסמן" ו"סבתא-רוזה" (שתמיד התחרזה לנו עם ה"סנטה-רוזה" – זן השזיפים העסיסי שבמטעים).

Tu-Bishvat 1958_8

Tu-Bishvat 1958_5   Tu-Bishvat 1958_7

ואפשר לראות שם אותנו, ילדי השמש והטבע שגדלנו על סיסמאות ט"ו בשבט: "המדבר יהפוך שדה וכל הארץ גן רוה" ו"כי תבואו אל הארץ" וכל השאר. האמננו לסיסמאות האלה – והרגשנו שאנחנו באמת מפריחים את השממה, במו ידינו הנוטעות.
ברקע אפשר לראות את "מחנה הנח"ל" ואת עמודי תאורת הגדר העשויים מגזעי עץ מפותלים, ואת מגדל השמירה המתנשא-לגובה-של-עשרה-מטר, שבציצית ראשו – הזרקור שחיפש מסתננים. מהמגדל הזה עשינו, כמה שנים מאוחר יותר, גלישות אומגה במסגרת שנת הבר-מצווה.

TuBishvat1
טקס הנטיעות בצבעים טבעיים, לפני כ-30 שנה

TuBishvat_2012
ט"ו בשבט 2012, בערך באותו מקום של נטיעות 1958 (צילום: עופר גתי)

ובעצם, מבחינת נוהלי החג, לא הרבה השתנה אצלנו. גם בשבת הקרובה נצא לשתול עצים. הפעם – ליד מגרש הכדורגל המתחדש, וגם השנה יקבל כל ילד שנולד בשנה החולפת, עץ לשתילה בבור שהכינו עבורו עובדי הנוי המסורים. וכמו אז, ב-1958, חלק מהשתילים יישתלו בצורה קצת עקומה ועובדי הנוי יצטרכו לתקן את המלאכה החובבנית. ותמיד, כמקובל בימינו, יחסר המעדר כדי לסיים את מלאכת התקנת הגומה לעץ. לא כמו אז, כשהמעדרים היו פריט הרבה יותר נפוץ.
אולי הדבר העיקרי שישתנה יהיה שבימינו לכל משפחה יש שלוש מצלמות ועוד חמישה סמארטפונים עם מצלמה של אלפי מגה-פיקסלים – לעומת מצלמת השחור-לבן של צלם-הכפר שצילם את כל התמונות האלה מ-1958 (רבות מהן צולמו באלכסון, מסיבות אמנותיות שטרם פוענחו). והיום, עוד לפני שייגמר טקס השתילה – ירוצו כולם להעלות את התמונות לפייסבוק ולאינסטגרם ולקבוצה המשפחתית בוואטסאפ, כדי לקבל עשרות לייקים מהקרובים שלא הגיעו לחגיגות.

Tu-Bishvat 1958_12   Tu-Bishvat 1958_14אורה והאקורדיון ליד במת החג, בתמונה אלכסונית שהייתה אחד מסממני סגנון הצילום בשנות ה-50

ואפשר להגיד, שמרוב תמונות-של-עצים לא רואים את היער, אבל שמחת הנטיעות והאווירה המשפחתית נשארו היום בדיוק כמו אז. גם אם את הסיסמאות המרובות והכיבוד הדל החליף כיבוד עשיר, ואפילו לא סיסמא אחת לרפואה. האקורדיון של אורה מכיתת "אשל" לא ינגן בימינו, אבל גם בלעדיו, ט"ו בשבט יגיע – חג לאילנות. אותם האילנות שאולי לא יודעים על מה כל המהומה, אבל אני בטוח שבסתר ליבם גם הם שמחים, עם בוא החג, למרות שאינם יודעים לבטא את השמחה הזו.

_______

לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.

 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה בית ומשפחה, בשדה ובניר, היסטוריה, חגים ומועדים, קיבוץ, תמונות, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

13 תגובות על כך הלכו השותלים ||| רון בלב ומעדר ביד, בט"ו בשבט 1958

  1. סמדר הגיב:

    פתאום נמלאתי געגוע.
    לשתיל שניטע אז וכבר מזמן נעקר לצרכי בינוי והרחבה.
    לאדמה הבתולית, בארץ לא נושבת.
    לבובה הראשונה, בידיה של בת השנתיים.
    לאחות משמאל, שהלכה בטרם עת.
    אפילו לסיסמאות של פעם.
    "לא בסיסמאות כוחנו!"
    או שמא –
    כן…?

  2. שרי אלדן הגיב:

    לסמדר. לגמרי אתך. כן? כן.

  3. נעם נדב הגיב:

    ייתכן שצלם הכפר החרוץ היה חניך אסכולת הצילום הקולנועי של האקספרסיוניזם הגרמני, ומכאן החיבה לאלכסונים.

    • igalz הגיב:

      נעם, שמח שהצטרפת לתורמי המידע. לדעתי הבלתי מבוססת, באמצעות האלכסון חשבו צלמי העת ההיא שניתן להכניס יותר אינפורמציה ויזואלית לפריים הריבועי (אז עוד לא הומצא הריבוע של אינסטגרם).

  4. שרי אלדן הגיב:

    ולפוסט "כך הלכו השותלים",לעובדי הנוי לדורותיהם,ובעיקר,בהוקרה לניר אילן,שלא רק ניצח על המלאכה, אלא עשה אותה במו ידיו וזיעתו. (ניר הוא גם זה שחידש את טקס נטיעת חורשת-הילדים).
    …"ראה מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה.
    עלה עד צמרת
    ואמור מי יתנני ניר נאה כזה.
    כתוב בגופך מי יתנני
    אילן נאה כזה
    לא כאילו
    מתחייב בנפשו,
    מתחייב אני לו גופי
    בגופו
    לא לעוזבו
    בגפו." (מתוך: "דממה דקה ודוקרת").
    ואני ש"צר עולמי כעולם נמלה",לא הרחקתי מעבר לשכן שלי ולכוננית הספרים משם לקוחה מחציתו השנייה של השיר. ואילו הייתי יודעת קצת יותר,הייתי מעתיקה לכאן את צילום העצים המתחבקים שהופיעו שמחים וטובי לב באחד הפוסטים הקודמים.

    • igalz הגיב:

      לא צריך להעתיק. בפוסט הקודם הבאתי קישור ל״עצים המתחבקים".

      • שרי אלדן הגיב:

        נכון.צודק.סליחה. זה לא אני,זה דר' טיכו אשם.
        אבל תודה: א' שזכרתי. ב' שזה מתאים,מאד מתאים. חג שמח.

  5. נו, וברכת החג המתבקשת היא: שתזכה לשתול עצים ולא אנשים.

  6.  יהודה הגיב:

    יופי
    אם היינו יודעים את שמו ושיוכו של הכלבלב הלבן זה היה מושלם.

  7. igalz הגיב:

    נדמה לי שקראו לה לסי, אבל אחרי כל-כך הרבה שנים אני לא בטוח. שמות הילדים "שמורים במערכת".

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s