התפוח הגיע רחוק ||| אפל חוגגת 30 ומי לא הוזמן למסיבה?

לגמרי במקרה, תוך כדי פתיחת דפדפן ספארי (שבדרך כלל אינני משתמש בו בעבודה) נחשפתי לחגיגות שחברת אפל עורכת לעצמה לרגל מלאות 30 שנה להיווסדה (ובהזדמנות גם גיליתי ב-ynet שהיא שברה את שיא ההכנסות לרבעון – 57.6 מיליארד דולר!).
נכון שכבר הקדשתי, לפני יותר משנה, פוסט אחד לקשרים הרגשיים שלי עם אפל והתפוח שלה (ליתר דיוק – עם המקינטוש), אבל כשמזדמנת סיבה חגיגית למסיבה – ולמרות שאף אחד לא טרח להזמין את "חוג אוהדי אפל" בנגב המערבי, וגם לא את נאמני המק המסורים והוותיקים בישראל בכלל – אני רוצה לברך את החברה מקופרטינו, קליפורניה, בשם נאמניה מחבל הבשור, ישראל.

 

באתר של אפל מציינים את החגיגות, באסתטיות עכשווית כמו שהם תמיד ידעו לעשות, עם לוגו דקיק ועכשווי, ושואלים את הגולשים "מה היה המק הראשון שלך?", וכמיטב האופנה האינפוגרפית גם מראים עיגולים גרפיים דקיקים עם ההתפלגות של התשובות.

ובכן, המק הראשון שלנו בעבודה נרכש ב-1988, ארבע שנים בלבד אחרי "המצאת" המקינטוש. הוא שוכן אצלי על מדף מבולגן של כבוד, ולכבוד האירועים חיברתי אליו מקלדת ועכבר וניסיתי להפעיל אותו. אחרי מספר חריקות של הדיסק וחרחורים שנבעו כנראה מהאבק שהצטבר מאז שהוא הופעל לאחרונה – הוא הבהב ונדלק ואמר לי, בדיוק כמו לפני 26 שנה, בשחור-לבן (תכלכל ליתר דיוק): "welcome to the macintosh"*.

לוחות הזמנים של השקת דגמי המקינטוש השונים (מתוך אתר אפל החוגגת 30 להיווסדה)

ונזכרתי שפעם, בימים הרחוקים ההם היית צריך להיות משוגע-לדבר ומכור-לתפוח כדי להחזיק מקינטוש גם בבית. בעבודה בדפוס, הוא התקבל בלית ברירה, מכיוון שהיה המחשב היחידי שידע לחולל קצת גרפיקה באמצעות תוכנת MacDraw שגוירה כמעט-כהלכה ונקראה "שרטוטית". תוכנה זו הוחלפה מאוחר יותר ב"קריקט-דרו", ואחר-כך ב"פריהנד" (שגם אותה נמצא מי שתרגם וקרא לה: "יד חופשית") וב-Quark Xpress ובסוף ב"אינדזיין". כל חבילות התוכנה האלה על עשרות גרסאותיהן שוכבות עכשיו בשלום על משכבן בארונית התוכנות הנוסטלגיות הארכיאולוגיות אצלנו ומחכות לגל הרטרו הבא.

     
1984: המק הראשון בא לעולם. 1988: המק הראשון שלנו (משמאל)

וכשבאו האיימק ואחריו האייפוד, ובעיקר האייפון והאייפד, כבר לא צריך היה להיות פריק כדי להחזיק את המכשירים של אפל (למרות כל ההשמצות והדיבורים על "החיקויים-העולים-על-המקור"). כן, כן, כמו שכולם כבר יודעים, החברה שהקים סטיב ג'ובס היא לא חברה טכנולוגית אלא כת של מאמינים אדוקים שגוללים וממללים ומתפללים לאלוהי האסתטיקה והאלגנטיות העיצובית: "ברוך שלא עשני מיקרוסופט או גלקסי" (אני יודע שאני מזמין כאן עלי מגדפים ומחרפים, צוררי ההגמוניה התפוחית המעצבנת).

נכון ש"כת המאמינים" של אפל, שבהתחלה, בשנות ה-80 של המאה הקודמת, הייתה שייכת לקנאים ספורים וכמה גרפיקאים חדשניים ומתמסרים (Early Adopters) הפכה, בעיקר בזכות האייפון, לדת השולטת בעולם. אבל אנחנו בהיותנו חילוניים גמורים, אין לנו דת וסטיב ג'ובס ז"ל איננו אלוהים שלנו. אנחנו פשוט "רגילים ואוהבים את האסתטיקה המוכרת הזאת", ולמרות שבשל צרכי היום-יום ובגלל הוורד והאקסל והאאוטלוק הפשוטים כל-כך להפעלה (נניח), אנחנו מוכנים להחזיק גם "פי-סי רגיל" עם חלונות "עממיים" ועם אייקונים וקליפ-ארטים קצת ילדותיים – בכל זאת נשארנו נאמני-אפל ברוחנו ובסמארטפונינו.
ולמעלה בשמיים מחייך סטיב ג'ובס ויודע שבסופו של דבר הוא ניצח: הילד שהיה פעם החנון הקטן בכיתה, הפך בסופו של דבר למלך העולם (ואני מתכוון לאפל, לא לג'ובס עצמו שאף פעם לא היה חנון של ממש).
ראו בסרטון למטה את החשיפה של המקינטוש הראשון. הצילום קצת חשוך ומיושן – אבל שאגות הקהל למראה תזוזת האותיות על המסך נשמעו כבר אז בדיוק כמו ההצגות הגרנדיוזיות של האייפון והאייפד שנים רבות מאוחר יותר (ב-2007 ו-2010 בהתאמה).

ואם כבר דיברנו על אסתטיקה, ראו איזה דרך עשה התפוח האמריקאי ואיך התגלגל הסמל של "התפוח עם הביס" – מהתפוח עם הפסים בצבעי הגאווה, עד התפוח התלת-מימדי וחד-צבעי ומהאייקונים המפוקסלים, דרך האייקונים ה"ריאליסטיים" בעלי הנפח, ועד העיצוב הנקי השטוח והדקיק של היום. יש שקוראים לעיצוב החדש פלאט דזיין, ואומרים שמי שהכניסה אותו דרך החלונות הייתה דווקא מיקרוסופט (מי היה מאמין? החברה המרובעת של ביל גייטס?!). מספרים שהעיצוב הזה הוא המילה האחרונה (בינתיים) וגם לגביו הדעות חלוקות, כמו לגבי כל מהלך שנקטה אפל: יש חסידים המשבחים אותו באופן אוטומטי, ויש הכופרים בו (אולי גם באופן אוטומטי). דוגמא יפה הממחישה באנימציה את ההבדלים הסמויים מן העין בין העיצוב הקודם לעיצוב השטוח של מערכת ההפעלה החדשה של האייפון והאייפד תוכלו לראות כאן.

לא ניתן להתעלם מכך שהחבר'ה מקופרטינו שוב לקחו את העיצוב צעד גדול קדימה, ועכשיו השעון באייפון מציג את הספרות בפונט כל-כך דקיק – Helvetica Neue UltraLight  שהמשקל הדק נראה על ידו ממש בולד. מעניין כמה דק יכול להיות הפונט והאייקונים (ואפילו סמל חגיגות ה-30 של אפל) ועדיין להיות קריא (ומעניין לא פחות האם ניתן להיפטר מהאריאל הזה בגירסה העברית).
נדמה לי שיש כאן ניסוי עיצובי עם מסר מוכר: ככל שתצעק פחות (ועם פונט פחות בולד) יקשיבו לך יותר ויראו אותך ויחפשו אותך יותר (בתנאי שאתה "אפל" כמובן, ויש לך מורשת של שלושים שנה של חדשנות – בעיקר חדשנות עיצובית ושיווקית). ראו את ההדגמה למטה ותחליטו בעצמכם מי מדבר יותר יפה: הבחור הצועק באותיות אקסטרה-בולד שחורות, או הבחורה האלגנטית עם ספרות האולטרה-לייט הדקיקות.

אנחנו מאחלים לאפל יום הולדת שמח ו-Happy Birthday. תמשיכו לחדש ולעצב (וגם לעצבן לפעמים), ויהיה יפה אם חלק קטן מהמיליארדים שנשפכים אצלכם עכשיו – תעבירו לפועלים ולפועלות הסיניים שעמלים על קווי הייצור העמוסים שלכם אי-שם במזרח הרחוק.

* הערה לחובבי הדיוק ההיסטורי: זהו כמובן עיבוד "ספרותי" מסוים. המק הראשון אצלנו בגרפיקה היה בכלל MAC II, הראשון שהיה לו צבע. ואחריו נרכש, מסיבות תקציביות (המק תמיד היה ונשאר – יקר מדי) המק הקטן הקלאסי והאפור מדגם 30-SE. וגם הוא אמנם שמור אצלנו, אבל חסרה לו מנורת מסך. והמק הקלאסי הקטן, המוצג כאן, הובא למשרדי ע"י ג' חובב הנוסטלגיה הטכנולוגית – ובאמת הוא ממש עובד, ואפילו מצאתי אצלו את תוכנת ה"רב-כתב" – הראשונה שאפשרה לעבוד בשפת הקודש על המחשב של כת-מאמיני-התפוח.

מי שמתענין בברכות שהגיעו לחברת "אפל" לכבוד החגיגות – בסגנון מיקרוסופט, היומון המקומי, מועצת הפירות וצה"ל – מוזמן להיכנס לקישור.

______

לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.

 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.