גלגוליו של דובון הקטן ||| סיפור מסע של ספר ילדים ישן ושאלה טיפוגרפית קטנה

נתגלגל לידי עותק של ספר הילדים "מאֹרעות דֻבוֹן הקטן והזאב השודד". (במקור כתוב דבון, גם כשהמילה לא מנוקדת, אז בהתחלה חשבתי בטעות שמדובר על משהו עם ניחוח צרפתי כזה).
לצערי עמוד מספר 1 עם הקרדיטים של שם הסופר, המאייר והמתרגם נתלשו מהעותק שבידי במהלך המסעות שעבר הספר, אבל בירור קצר באינטרנט גילה לי שהספר הנחמד הזה הוא חלק מסדרה שנכתבה במקור באנגליה, על ידי הציירת והמאיירת האנגליה מרי טורטל (Mary Tourtel) לפני כמעט מאה שנים. הדובון רופרט התחיל כקומיקס שפורסם ב"דיילי אקספרס". בשנות ה-30 הסדרה ראתה אור גם בארץ-ישראל בתרגומו של א. אבן שושן (כן, האיש מהמילון המפורסם) ואז גם ויתרו על שמו האנגלי של הדובון "רופרט", והוא הפך ל"סתם דובון" (או במקור – דבון).

לפי תיאורו של דני קרמן, באתר "דף-דף" לספרות ילדים, סדרת הספרים הגיעה לארץ ב-1941. על פי הכתוב בוויקיפדיה האנגלית המחברת והמאיירת פרשה ב-1935 מציור הסדרה כשראייתה הדרדרה, והמאייר א. בסטול המשיך את מפעלה. הספר שבידי ניתן בהקדשה לילדה אחת מיבשת רחוקה כבר ב-1938, כך שכנראה שהוא הודפס קודם למתואר. אבל עוד נשוב לכך בהמשך. דני קרמן כותב על הסדרה כך: "לפי החרוזים הרהוטים היינו מסווגים את ספרי דובון כספרים לפעוטות, אבל העלילות שעסקו במכשפות ובשודדים היו מסמרות שיער, ממש כמו שאנגלים יודעים ואוהבים". בספר שבידי משתתפים בעלילה: הדובון העליז, רעו הנבחן, הזאב השודד ואשת-הזאב התמימה, הרוכל שתפס את הנוכל ורבי תיש הפיקח.
ארבעה עמודים מהספר מוצגים כאן בגודל קריא, ואם תרצו לעקוב אחרי כל העלילה המרתקת – תוכלו ללחוץ על העמודים המוקטנים ולקרוא.

   

   

   

   

בחרתי להציג כאן תחילה את הפרק הראשון בעלילות הדובון ההיסטורי הזה, כפי שנכתב ואוייר ובצורה שנדפס בשנות ה-30 של המאה הקודמת. האיורים בספר שנראים לי בהחלט איכותיים, מזכירים במידת-מה את סגנון האיור של הספר המקורי של דוקטור דוליטל שהוצג כאן כבר בפוסט קודם. ואולי, במידה מסוימת גם את האיורים של הספרים בסדרת "פו הדוב" בגרסת המקור של א. ה. שפארד. האיורים המופיעים בספר שבידי ממוזערים מאוד (כנראה בגלל המגבלות הטכניות של שימוש בגלופות, שהיו יקרות בתקופת ההיא של דפוס הבלט). כדי להציג את האיורים באופן מודגש יותר, הוספתי כמה עמודים בעימוד חדש בו האיור מקבל קצת יותר כבוד. היום, הרי אין לנו את המגבלות הטכנולוגיות של ראשית המאה הקודמת, והאינטרנט ושרתי וורדפרס הם הרבה יותר נדיבים בשטח האיחסון של התמונות והאיורים. נדמה לי שבעימוד החדש תוכלו להתרשם טוב יותר מיופים של האיורים ולהתחבר להרפתקאות (או ה"מאורעות" כלשון הספר) של דובון הקטן ("דבון").

חרוזי הספר, שכאמור תורגמו על-ידי הלשונאי אברהם אבן שושן, זוכים דווקא להדפסה בפונט גדול ויפה, כשהחריזה, המקצב והעברית הישנה והמליצית, הזכירו לי, משום מה, את החריזה של "פתחו את השער" של קדיה מולודובסקי בתרגומו של אלתרמן ("בילה רצה בו  שנתיים / והמעיל – זהב פרווים ! / עוד שנה – המעיל כאילו / עוד יותר יפה אפילו"). ואולי במידה מסוימת גם את החרוזים של רפאל אליעז ב"בובה זיוה" הצברית הקיבוצניקית ("עם בובות שלי לא רבתי / ושחקתי עם כולן / אך יותר מכל אהבתי / את יקטני הקטן"). אבל יתכן שאלה אסוציאציות פרטיות שלי. קראו בעצמכם את הסיפור ותשפטו.

מבחינה טיפוגרפית יש בספר עיצוב שאני מחפש את המקור שלו כבר זמן רב (ועד עתה לא מצאתי): סימני הפיסוק, הנקודות והפסיקים, מופיעים בכל הטקסטים במרכז גובה האות, ולא בקו הבסיס כנהוג היום. יש אצלי עוד כמה דוגמאות של טקסטים כאלה (למשל במודעה של "הטיול לארץ החורים" שהודפסה בבית-הדפוס-של-סבא ב-1929). שתי הדוגמאות הן בערך מאותה תקופה, אבל לא מצאתי הסבר היסטורי-טיפוגרפי לסיבה לעיצוב המשונה הזה, ומתי ירדו הנקודות והפסיקים למקומם הנוכחי. הקוראים הבקיאים בנושא מוזמנים לסייע בפתרון החידה הטיפוגרפית הקטנה וה"קטנונית" הזו, שמטרידה אותי  במיוחד בגלל שמו של הבלוג שלי: "קווים ונקודות".

ולקראת סיום – סיפור משני קצר המופיע דווקא בעמוד הראשון של הספר. מיד אחרי הכריכה, מודבקת על העותק שבידי מדבקה עם הקדשה מ"תלמוד תורה, קיפטון" עבור פרס ראשון שניתן לרחל קוטלוביץ בחודש יוני 1938, על כך ש"הצטיינה בידיעותיה" (כך כתוב). הפרס "ניתן במעמד הועד, כל התלמידים והוריהם ביום 1/12 בשנת 1938". חתום על ההקדשה נשיא הועד ישראל וויכטבורגיר (או שם דומה – החתימה מסובכת וקשה לפיענוח) וגם המנהל א. לוין (או שם קרוב) חתום על מדבקת הפרס.
מסתבר, אם כך שהדובון הקטן של מרי טורטל, בתרגום האנגלי-עברי של אבן-שושן, עשה דרך ארוכה וחצה לפחות שלוש יבשות (אירופה, אסיה ואפריקה) בדרכו מאנגליה דרך ארץ-ישראל לדרום-אפריקה ובחזרה אלינו לנגב-המערבי. ואם מישהו מהקוראים שמע על רחל קוטלוביץ הילדה המצטיינת מקייפטאון או על צאצאיה – אולי הוא יוכל לשפוך אור נוסף על הידיים הקטנות שהחזיקו בספר לפני 76 שנים.
ומי שירצה לקרוא גם את הפרק השני של "מארעות דבון הקטן והזאב השודד" וגם את "מאֹרעות דֻבוֹן והגמד הרשע" ואת יתר הספרים בסדרה – ינסה לחפש אותם בחנויות הספרים הישנות. מי יודע? אולי עוד נשארו כמה דבונים בארץ-ישראל. ואילו רופרט הדובון האנגלי זכה ב-2003 למוזיאון משלו כדרכם של גיבורים ספרותיים אחרים.

_______

לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.

 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.