צהוב עכשיו ||| אלף פרחים לפתע יפרחו, או: מה קרה לחרציות השנה?

בשבת יצאנו לשטח לראות כמה פרחים נשארו אחרי "דרום אדום". לא אומר שהייתה לנו הפתעה, כי הרי כולם (באמת כולם?) יודעים שאחרי האדום של הכלניות, האביב מתפרץ בבת אחת ומגיע זמנן הצהוב של החרציות (בלי שום קשר לספר ההוא). ולמרות שהיינו מוכנים לצהוב הזה, בכל זאת הופתענו. מהכמות. כל-כך הרבה חרציות אפילו זקני נחביר לא זוכרים מאז שעלינו (כלומר, הם עלו) להתיישבות באדמות הנגב.
ואז עלו לי כמה הרהורים על פרחי החרציות הפורחים עכשיו בצהוב חם (פנטון 116 או אולי 123, תלוי בזווית השמש) ועל הצבע הצהוב בכלל. ובגלל שהבטחתי לעצמי לא לגבב יותר ממאתיים וחמישים מילים – אנסה לתמצת ולהשאיר את רוב המקום לתמונות החרציות עצמן.
הרהור אחד הוא בקשר לצבע הצהוב* שאין לו בדרך כלל קונוטציות חיוביות: הזמן הצהוב, הטלאי הצהוב, הקנאה הצהובה, העיתונות הצהובה. אבל גם: הצוללת הצהובה, השמש המיטיבה, והסרט הצהוב המסמל תקווה דווקא.
ההרהור השני הוא בקשר לחרציות עצמן. נדמה לי שבסופו של דבר, למרות שקידמנו כאן את הכלנית, החרצית הרבה יותר מתאימה לנו כפרח לאומי. היא ארצית יותר, פחות עדינה ושברירית. אמנם קצת שתלטנית ופחות ענוגה, אבל דווקא בגלל זה היא כל-כך מתאימה וכנראה שטעינו בבחירת "הפרח הלאומי", כמו שטעינו בבחירת הציפור הלאומית (דוכיפת במקום דרור).

ולסיום, קטפתי פרח (החרצית היא לא פרח מוגן) והתחלתי לתלוש עלי כותרת: אוהב צהוב, לא אוהב, אוהב, לא אוהב – יצא בהתחלה לא אוהב. אז קטפתי עוד אחד ויצא אוהב.
זהו, יצאו 240 מילים. עכשיו – התמונות (שצילמו כל בני המשפחה שהיו בטיול-שבת). אביב שמח לכולם, אדומים וצהובים.

* בהזדמנות גיליתי טעות בייצוג ה-CMYK של הצהוב בוויקיפדיה, אבל לא תיקנתי, כי יכול להיות שאני טועה.

_______

לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.

 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.