לא רבים אצלנו זוכרים את אלדוס מנוטיוס הזקן (או אלדו מנוצי, כפי שהוא נקרא באיטלקית, שפת אמו). הרי עברו כבר 500 שנה מאז הוא נפטר בוונציה. ולא רבים זוכרים גם את אלדוס פריהנד ז"ל, התוכנה הגרפית שהביאה את החופש הטכני-גרפי למעצבים (עוד לפני האינדזיין תבדל"א) ואיפשרה להם לעצב כל דבר דפוס – מכרטיס ועד ספר. התוכנה האמריקאית המשוכללת שהלכה לעולמה לפני כעשר שנים, נקראה על שמו של המדפיס האיטלקי המיוחד הזה. באיטליה אלדוס (אלדו) מנוטיוס (מנוצי) הוא הרבה פחות אלמוני, ואפילו פרויקט הספרים החופשיים האיטלקי – המקביל לפרויקט גוטנברג העולמי ופרויקט בן-יהודה הישראלי – נקרא על שמו: Progetto Manuzio.
אני מודה שלמרות הקרבה המקצועית, גם אני התוודעתי אליו לראשונה רק כשבסוף שנות ה-80 הגיעו הדיסקטים של חבילת התוכנה הראשונה של אלדוס פריהנד 1.0 ואחר-כך 2.0 (בתמונה למטה) ו-3.0 ועד 10 ויותר. ועליהם מודפסת בסגול דמותו הימי-ביניימית של אלדוס מנוטיוס, חלוץ הדפוס מוונציה. מסתבר שאדון מנוצי היה איש דפוס שגם נישא לבתו של בעל דפוס חשוב אחר בוונציה – מריה טוראסנו וכך נוצרה שושלת שהפעילה את מפעלו במשך כמה דורות והדפיסה ביוונית ולטינית (וגם באיטלקית) את כל הקלאסיקות החשובות ועוד ספרים רבים אחרים.
עכשיו כשנזכרתי בו מצאתי במגירה את הדיסקטים(!) המקוריים של התקנת ה-Aldus FreeHand 2.0 ובארכיון של המפעל מצאתי את המנואל המשופשף מרוב שימוש של גרסה 3.0. יצאתי לברר פרטים נוספים על אלדוס המדפיס וראיתי שהוא הלך לעולמו בפברואר 1515, ואחרי שקראתי כמה מהסיפורים המרתקים עליו (למשל ברשימה היפה הזו של מיכאל הנדלזלץ ב"הארץ" מ-2003), החלטתי להקדיש לו פוסט מיוחד. כי מי יודע אם בעוד 11 חודשים כשימלאו 500 שנה בדיוק למותו, הבלוג הזה עוד יהיה פעיל. ואז יתכן שכולם ירצו לקחת חלק בסיפורים על המדפיס החדשן והגאון מוונציה.
ולמה הוא כל-כך גאון, מנוטיוס זה? הרי בסך הכל היה בעל בית-דפוס, ואפילו לא נחשב לממציא של ממש? ובכן, מדפדוף ורפרוף מהיר ברשת מצאתי שנזקפים לזכותו לפחות ארבע המצאות ותגליות ששינו את העולם. נכון שאולי לא כל ההמצאות האלה היו באותו סדר גודל של המצאת הדפוס של גוטנברג – אבל ארבעתן חשובות מאין כמוהן.
ההמצאה הראשונה: אלדוס מנוטיוס פיתח כבר ב-1501 בבית-הדפוס שלו, את ספרי הכיס בפורמט אוקטבו. אמנם עוד לפני המצאה זו כבר היו ספרים בשוק, אבל הם היו כבדים והיה הכרח להניח אותם על שולחן מיוחד ולהקדיש למלאכת הקריאה טקס מיוחד שחייב, בגלל הכובד הרב שלהם, גם כובד ראש גדול. עם המצאת הטכנולוגיה של "ספרי הכיס", או הספרים בפורמט המקובל עד היום – כל אחד היה יכול לטלטל אותם ולקחת אותם לאמבטיה (כמתואר בתמונה מימין הלקוחה מהרשימה המקיפה של מגאן אוריילי על מנוטיוס) או לאי בודד או בתרמיל המסע ובאוטובוס (שעוד לא הומצא, כמובן, כשאלדוס כבר חשב על ספרי הכיס שלו). בקיצור המצאה גדולה בפורמט קטן!
ההמצאה השנייה היא טיפוגרפית. בשיתוף עם חותך האותיות פרנצ'סקו גריפו (Francesco Griffo) פיתח אלדוס, שכבר למדתם להכיר ולכבד, את אותיות האיטליק. האותיות הנטויות המקובלות עד היום (אפילו בבלוג הזה – הן מציינות כיתוב לתמונה או הערה שבצד הטקסט העיקרי). בכתב הלטיני יש לאותיות האלה גם עיצוב מיוחד. לא לוקחים את האות כפשוטה ומטים אותה ב-12 מעלות, כמו שעושות כיום כמעט כל התוכנות – אלא מעצבים אותן בצורה מיוחדת התואמת את ההטייה. לא כאן המקום להיכנס לדקויות העיצוב, אבל נזכיר עוד שהסיבה העיקרית לפיתוח אותיות האיטליק הייתה החסכון. אלדוס מנוטיוס כנראה היה גם איש מסחר ממולח, ובאמצעות האות הנטויה שפיתח התאפשר להכניס יותר תווים לשורה המודפסת ובסיכום גם פחות דפים לספר – וכך הוא חסך הרבה מעלויות ההפקה של הספרים ויכול היה להוזיל את מחירם (ואולי גם למכור 1+1) ולהגדיל את הרווחים. (בתמונה: פונט אלדוס איטליק שעיצב הטיפוגרף הידוע הרמן זאפ ב-1954 לזכרו של אלדוס)
הפיתוח השלישי היה בעצם הסלוגן של בית הדפוס של מנוטיוס: "תזדרז לאט" (או באיטלקית: Festina lente). כשחושבים על התחכום שבסיסמא הפרסומית הזו – אפשר להחשיב אותה כפסגת ההישגים של המדפיס האיטלקי. אמירה שכל מי שאימץ אותה הגיע בסופו של דבר מהר יותר ורחוק יותר. משמעותה של האמירה הייתה שככל תעשה את הדברים ביסודיות ובהקפדה – בסוף תגיע מהר יותר ובצורה הטובה יותר לשלב הסופי של העבודה. אפשר למצוא אלף מקרים להוכחת האימרה הזו, אבל אני חייב להזדרז. לאט. כי הפוסט כבר התארך גם כך.
אז נסיים בקריצה – אולי ההמצאה הגדולה ביותר של אלדוס הייתה סימן הנקודה-פסיק (;) semicolon בלועזית. הוא המציא והשתמש בסימן הזה ששרד עד היום כסימן כמפריד בין מילים דומות ברצף המשפט (או בניסוח של ויקיפדיה: סימן פיסוק, המשמש להפסק הגדול מזה המסומן בפסיק וקטן מזה המסומן בנקודה). כל פעם שאני מוצא סיפור על סימן דפוס, שנמצא לכאורה מאז ומעולם במקלדת שלנו לדורותיה – מדפוס ימי הביניים ועד מכונת הכתיבה ומכונת הסדר ומשם עד המחשב והסמארטפון – אני מתפעל. איך לא חשבו על זה קודם? וכמה שלבי ביניים עברו עד שהומצאו ופותחו כל השטרודלים והסולמיות והסוגריים והפסיקים. בנוסף לאותיות עצמן שהן לב התרבות האנושית. ובכן, אלדוס זה, גיבור הפוסט, הוא זה ש"המציא" את הנקודה-פסיק; כמה דפסים בחמש-מאות השנים האחרונות יכולים לזקוף לזכותם המצאה כל-כך מהפכנית? המצאה שנהפכה בימינו לסימן הקריצה המוסכם של חובבי המקלדות הטוקבקיסטיות למיניהן. באמת אפשר לומר שאלדוס מנוטיוס הוא גיבור-תרבות במלוא מובן המילה. נקודה. ופסיק. חבל רק שהחברה שהוקמה לזכרו – "אלדוס קורפוריישן" נבלעה מזמן בתוך מקרומדיה שבעצמה נטרפה על-ידי "אדובי סיסטמס" (בסיפור חד-גדיא שכבר הזכרתי פעם) ושמו של המדפיס האיטלקי, אבי האיטליק, מפתח ספרי הכיס, ו"Festina lente" וגם הנקודה-פסיק – יצא מרשימת החברות הבורסאיות. אבל יש לקוות שבקרוב תהיה איזו אפליקציה על שמו והוא יחזור למרכז העניינים ; 🙂
_______
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.
קווים ונקודות 
ולחשוב שהייתי יכולה למות עם הידיעה החלקית שאלדו זה רשת נעליים ו/או גלידה…
אני הכרתי רק את אלדוס פריהנד, ואפילו אותו מסתבר ששכחתי, בצוק העתים. אז מזל שסיפרת את סיפורו של האיש הסגול עם הכובע הימי-ביניימי ההוא, ובכך גאלת אותו מאלמוניותו, ואותנו – מבורותנו.
תודה.
באיטליה, כאמור, ובעולם הגדול הוא לא אלמוני בכלל. כנראה לכל אומה יש את גיבורי התרבות שלה.
לא נעים לי לגלות לך, אבל אין טעם לשמור את הדיסקטים הישנים האלה, אין כבר כונן מתאים להם במחשב והם סתם תופסים מקום ואבק.
אם לא הייתי שומר את הדיסקטים האלה לא הייתי כותב את הפוסט הזה. ואז העולם אולי היה מרוויח. וחוץ מזה יש לי בבוידעם גם מחשבים שמתאימים לדיסקטים. וגם הם סתם תופסים אבק.
תודה. החכמתי;;;;;
יופי !
תודה.