תרשו לי לקראת תום ימי הפסח, כמה הרהורי כפירה. לא נעים לי להודות אבל אני לא כל-כך מתלהב מעשר מכות מצרים. אז הנה אמרתי את זה ולא ירד שום ברד ואפילו צפרדע לא קרקרה בגינה. כשם שלא התלהבתי ולא קפצתי לתקרה כשנודע שתלו את עשרת בני המן ואכלו את אוזניו, גם הספירה הקפדנית בסדר פסח של דצ"כ עד"ש באח"ב, שכל ילד יהודי בגן אמור לשנן לא מלהיבה אותי. נכון שהם (המצרים) עשו לנו את המוות וגרמו לנו צרות וייסורים רבים. אבל לי לא נראית ספירת המכות המפורטת הזו: צפרדע, ברד, חושך וכל היתר. וגם ההקפדה לציין את עשר המכות כמו בדיאגנוזה רפואית: דם, דבר, שחין, כינים – לא מוצאת חן בעיניי יותר מדי.
חוץ מאשר בתיאור הגרפי של המכות כסדרות בדיוניות סוריאליסטיות מרתקות (בעיצובה של בוגרת בצלאל צעירה ומוכשרת, המוכרת לי מקרוב), בשאר המקרים הייתי מעדיף שנדלג על הקטע הזה, כי עוד רגע ניגשים לכופתאות ולגעפילטע-פיש (שגם אותם אני לא מחבב במיוחד).
עשר מכות מצרים מתוך "סיפורי התנ"ך עם תמונות בצבעים" הוצאת חברת סאן ניו-יורק. איור: נ. דיופורט
עַם קצת יותר מאופק – ותסלחו לי שוב על הרהורי הכפירה שאינם מתיישבים עם מסורת בת אלפי שנים של קריאה ושינון ההגדה – היה מסיים את הקטע הזה עם המצרים בצורה יותר סולידית, בנוסח כזה למשל: "המצרים עשו לנו הרבה צרות, והחזרנו להם מנה אחת אפיים פחות או יותר, וחסל סדר פסח".
לעשות מהמכות האלה אייקונים לדורות (ולתלות את הרשימה הזו מעל שולחן הסדר החגיגי) זה לא נאה. אמר כבר החכם באדם בספר משלי: "בנפול אויבך אל תשמח" (אני יודע שהמפרשים השונים מצאו לאימרה הזו פירושים ופילפולים, איש איש על פי השקפותיו. אבל אסתפק כאן בקישור לרשימתו של יאיר אסולין בהארץ) הגיע הזמן לפיוס. הרי עבר כבר מספיק זמן, ומאז שאנחנו הכנסנו להם עשר מכות, גם הם כבר הכניסו לנו כמה חבטות הגונות, ואנחנו החזרנו. אנחנו הרי לא פראיירים. וראו לצורך ההדגמה את הקריקטורה הנחמדה שפורסמה בעיתון שוויצרי ב-1956, אודות "התוקפנות" הישראלית, ואיך נאצר (יורשו של פרעה) חטף מבן-גוריון שלנו סנוקרת אדירה אחרי שהקניט אותו (ואותנו) חזור והקנט (יש לקרוא את האירועים משמאל לימין ומלמעלה למטה, וכדאי גם לשים לב לקהל הצוהל והנבהל שמאחורי החומה).
אבל אנחנו הרי כבר מזמן סלחנו על הכל (וסאדאת, היורש של פרעה ונאצר, נהיה חבר לרגע והתחבק עם עזר ועם בגין, והתלוצץ עם גולדה) ובגין אמר כבר ב-1979: "!No more war, no more bloodshed". אז בואו נשכח את עשר המכות ואת כל המכות שבאו אחריהן. בואו נפסיק למנות את המכות ונתחיל לשלוח את הברכות.
שיהיה חג שני שמח. והנה כבר בא החג השלישי (עם מכות-הפטיש שלו).
אז חג שמח לכולם – בני-ישראל, בני-מצרים, צפרדעים, ארבה וכל השאר.
_______
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.
השורה הכי נתעבת מופיעה דווקא בשיר הידוע "מעוז צור ישועתי". והיא הולכת ככה: "לעת אכין מטבח מצר המנבח, אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח".
באמת שורה נתעבת, מזל שאף-אחד לא מתעמק במילים הקשות, כי מספיק שהמנגינה מסובכת.
אז אכלנו אותה בפורים (עם אוזני המן), הגזמנו במכות מצרים בפסח, ועכשיו את מביאה גם את הנס המקולקל בחנוכה. מה נשאר לנו – רק ט"ו בשבט וט"ו באב?
אין שמחה כמו השמחה לאיד…
ט"ו באב גם לא משהו. כי איזה מין מנהג זה, יוצאים לכרמים ואונסים נערות.
בכלל, אני מציעה שמכאן והלאה נחוג רק חגים שלא חלים בראש חודש או בט"ו שלו. החג הכי-הכי, אחד מ-3 הרגלים, יהיה "חג יום החול היחיד בשנה שבו אף אחד לא איים עלינו לכלותנו ואנחנו לא הכנסנו להם בתגובה, בעזרת השם".
תרומתכם כגרפיקאים יכולה להיות עיצוב הכרזה "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירההההה????!!!!!" אותה נתלה על הקיר המזרחי של חדרוכל הישן, במקום הדצ"כ עד"ש באח"ב.
==ראו גם==
*גלויות ה"ברכה" של גלי) – חזק!
http://www.kibbutz.org.il/itonut/2012/dafyarok/120405_danieli.htm זה קישור להגדה של שרגא וויל – הייתה הרבה שנים לפני ההגדה של שמוליק כץ עיצב ועיטר.
שרגא וייל היה צייר ומאייר גדול. הבאתי איורים רבים שלו בפוסט על הספר הנשכח והנהדר "אצלנו".
ואם כבר מספרים מי קדם למי בהגדות הקיבוצים, הרי ההגדה שצייר פאול קור לכפר שלנו ב-1951 הקדימה אפילו את הגדת הקבה"א של שרגא וייל.