החלטתי שגם לסיפורי הכפר, המופיעים בחלק לא קטן מהפוסטים מגיע עמוד משלהם. כמו שפתחתי את "יסודות וכלונסאות" (לקט הפוסטרים והגלויות הישנות שלי), "מדף הילדים" (רשימות בנושא ספרי ילדים), ה"זוטולוגיה" (פוסטים על "קטנוניות" גרפית) וה"קרטו-גרפיקה" (סיפורים על מפות ואטלסים) – אייסד עמוד שבו בו ירוכזו כל הפוסטים שעניינם "מעשיות הכפר". מסתבר שהסיפורים האלה לא מעטים, ויש כנראה גם כמה קוראים וקוראות שדווקא הסיפורים והמעשיות האלה מעניינים אותם. רובם, אגב, לאו דווקא בני הכפר הספציפי שלי. יש ביניהם בני כפרים אחרים שהסיפורים שלהם דומים או מצטלבים או מקבילים. ויש גם כאלה המתגוררים בעיר "הגדולה", ואפילו יש קוראים ועוקבים מהעולם הרחב, כפי שהתפארתי לא אחת. כשאזכה לקהל קוראים גם בגרינלנד ובסודן (קורא אחד מזדמן יספיק לי) אחזור לדווח על התפוצה בכפר הגלובלי, כולל מפות ודגלים וכל זה.
הכפר שלנו שהשתדלתי לתאר אותו ככפר "גנרי" דומה בסיפוריו לכל הכפרים ולכל הישובים הקטנים בארץ (ואולי גם בעולם). אני לא חושב שיש בו משהו מיוחד. אבל הוא שלנו ושלי, ולכן רבים מהפוסטים בבלוג הזה מתייחסים אליו (רבים יותר ממה שחשבתי, כך נוכחתי כשאספתי אותם לצורך הקיטלוג בעמוד הזה).
נושא נוסף שנושב מהרבה פוסטים הוא מקומה של הפריפריה. כתבתי כבר על הנושא הזה שהתחושה הפריפריאלית היא רק בראש של מי שמרגיש שהוא בשולי העניינים "המרכזיים". כאן בבלוג הזה לא תמצאו תחושות קיפוח והרגשה של נידחות. להפך – ברבים מהפוסטים מוזכרת העיר "הגדולה" (תל-אביב או ירושלים) כעוד תחנת ביניים, לא בהכרח כל-כך חשובה, בדרך אל "העגלה הגדולה" שבשמיים, או במסע להצלת כדור הארץ מהתנגשות עם מאדים.
חלק מהסיפורים שסיפרתי זכו להתייחסות אוהדת ומזדהה מצד תושבי פריפריה נוספים, ואפילו מצד דיירי העיר הגדולה. וכך הם מילאו אותי בחדווה ומרץ להמשיך לכתוב. אני מודע לזה שיש לי יותר מדי נושאים "לטיפול" בבלוג שלי. זאת הסיבה שפתחתי את העמודים האלה. כך, מי שרק סיפורי הכפר מעניינים אותו לא יצטרך לעיין בסיפורי אותיות וטיפוגרפיה משעממים (אותו הם אולי משעממים – לא אותי, כמובן). ומי שאוהב ספרי ילדים – לא מוכרח לקרוא את סיפורי הכפר החקלאיים המתארים את חילופי העונות בנופי הנגב הצפוני.
ולמי שדווקא הנושא של "סיפורי הכפר" עושה את הבוקר, אני אומר: קחו קצת אוויר כפרי בריא (כולל שאריות מאוויר מדורות ל"ג בעומר וקצת אוויר טרי של מטוס-הריסוס-מנמיך-הטוס, שמתעקש לזמזם לנו בכל יום שישי בבוקר) ותוכלו לעיין בשקט, ומתוך תחושת הזדהות, או תמיהה מפוקחת, בסיפורים הקטנים על האנשים המוזרים האלה שגרים בין מדשאות ושדות וחמורים וכלבים. אנשים שיש להם הרבה טרקטורים אבל אין להם מעליות. מלבד אחת במפעל המגיעה עד קומה 5 עם התצפית לעבר עזה, ואחת בחדר-אוכל המגיעה חצי קומה למעלה לתצפית על כיכר העיר (סליחה, הכפר). תעלו איתנו למעלה לתצפית (אפשר גם לעלות על מגדל המים) ומשם תראו איזה חיים מעניינים יכולים להיות, אפילו אם הם לא בין ז'בוטינסקי וארלוזורוב לפרישמן ולה-גווארדיה.
שיהיה לכם סיור נעים, ולא מוכרחים לראות את הכל. במילא מחר (או מחרתיים) יהיה פוסט חדש.
כרגיל, לחיצה על הריבועים למטה תעביר אתכם אל הפוסטים. כל הרשומות בעמוד הזה הן בנושאי הכפר וסביבתו.
אחרי שתגמרו לקרוא – אעלה את הפוסט הזה כעמוד בשורת התפריטים ואעדכן אותו מעת לעת.
_______
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.
קווים ונקודות 
למתג משהו שיש לו שם כ"גנרי" – שזה לכאורה דבר והיפוכו – הולך ומתברר כהברקה שיווקית, שעוד תילמד רבות בבתי ספר לתקשורת.
פעם קראתי איפשהו שלאחר ש"מאה שנים של בדידות" הפך לבסט-סלר עולמי, שקלו תושבי עיירת הולדתו של ג. ג. מארקס, ארקטקה שבקולומביה – להחליף את שמה ל"מקונדו", כמחווה לשם העיירה בספר המיתולוגי.
לא אתפלא אם בקרוב תעלה הצעה לאסיפת קיבוץ ב' שבנגב הצפוני לשנות את שם המקום ל"כפר גנרי", מסיבות דומות.
אם ברל (שלא היה גנרי כלל) היה שומע אותך הוא היה מתהפך.