את הסיסמא המופיעה בצילום הזה שמתי בסוף השבוע כתמונת הנושא של הפייסבוק של הבלוג. אלא ששם זו הייתה תמונה שצולמה עם השקיעה וממרחק גדול יחסית. היום יצאנו משער הכפר והתקרבתי אל האובייקט המצולם כדי להיטיב לצלם. זוהי רק תמונת אייפון, אבל נדמה לי שהצלחתי לתפוס את מה שרציתי.
מבחינתי יש בתמונה הזו מיצוי של כמה מהנושאים המרכזיים הנסקרים בבלוג הזה: חווית הפריפריה והשטחים הפתוחים, תרבות הכפר המוזרה המתכתבת עם תרבויות אותנטיות (שלא לומר "פרימיטיביות") וטיפוגרפיה זוּטוֹלוגית. ראו את גריד חוטי הברזל, המשמש בדרך כלל ליציקות בטון, כשעליו מחוברות האותיות העשויות משקי יוטה מלופפים על חוטי ברזל.
נערי כיתת "קוקוס" חוגגים בימים אלה את חג הבר-מצווה המשותף שלהם, ברוח טקסי הבגרות האותנטיים של הכפר שכבר תועדו בצורה מקיפה כאן בבלוג. הנערים הצעירים מצאו פתרון טיפוגרפי יפה למיקומה של האות e של ה-welcome, שלא היה לה די מקום בגריד הברזל. החריגה, הקטנה אבל הנועזת הזו, ממסגרת קווי הברזל החומים המצולמים על רקע השמיים התכולים והבהירים של שבת בבוקר, היא לטעמי החלק המקורי והאמנותי בעבודה גרפית אקטואלית זו. (גם תופעת החריגה הטיפוגרפית והקרטוגרפית הקטנה – כבר סוקרה כאן לא אחת).
ולחדי העין שישאלו: מה עם המצב הביטחוני וה"צבע אדום" וכל זה – תוכלו לראות בקו האופק הרחוק את הבתים של רצועת עזה, אי שם בתמונה העליונה משמאל לסיסמת האש שטרם הודלקה (הסיסמה היא שלא הודלקה עדיין, אש השנאה נדלקה ועודנה בוערת).
ואם יורשה לי להציע מבט קצת יותר אופטימי, ואולי אפילו אוטופי – בין ה-"welcome" באנגלית ל"ברוכים הבאים" בעברית נותר רווח של שבע משבצות-גריד (ספרתי אותן!) בהן ניתן עדיין להכניס גם את ה"ברוכים הבאים" בערבית: ترحيب (אני מקווה שגוגל-טרנסלייט תירגם לי בצורה נכונה). מול גשם הקסאמים ומטר הטוקבקים התובעים להראות להם "אחת ולתמיד" אולי תהיה זו קריאה שתיקלט ברצועה ותביא לתפנית (תמים ואופטימי כרוני שכמותי).
והנה "אחת ולתמיד" של דן אלמגור בביצוע חווה אלברשטיין: "הרי אחת לכל כמה שנים / – כך בפרוש כתוב בעיתונים – / שוב תתפרץ הלבה מן ההר / ותאיים לקבור את כל הכפר. / מדוע זה לחזור הם מתעקשים? / מדוע את הכפר אינם נוטשים / אחת ולתמיד?!"
.
ואולי תרצו לשמוע גם את הביצוע של דני ליטני עם הבית הנוסף של עמיחי (שהוסיף דני ליטני לשיר של דן אלמגור, באינתיפאדה הראשונה): "וכיתתו חרב למזמרה ומזמרה לחרב וחוזר חלילה ושוב בלי הרף".
וגם את המשאלה של עמיחי בסוף השיר: "אולי מכתותים והשחזות הרבה, ברזל הריב בעולם יכלה".
_______
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.
קווים ונקודות 
ברשותך אוסיף פרט טריוויה שמעניין רק אותי: גריד חוטי הברזל מהפיסקה הראשונה המופיע בתמונה הוא ריתוך שלי מ-1986! מה שמראה שאיכות נשמרת לאורך שנים.
באמת עבודה יפה מאוד עשית. האם גם התוספת עבור ה-e היא שלך?
לחוה אלברשטיין יש עכשיו שיר יפה נוסף, שהוא אופטימי במידה המתאימה לרוח התקופה.
מסתבר שבימינו התקווה כבר הרבה פחות נחרצת וגורפת משהייתה בימי "…לחפש מקום יותר בטוח / שבו יוכלו, סוף סוף, לחיות בשקט / אחת ולתמיד". מתבקש ניסוח יותר מינורי, מציאותי ומפוכח, שלא לומר סקפטי: "כרגע זה נראה לא טוב / אומרים שבקרוב / לא מדברים על סוף / וגם זה טוב"
באמת, "אחת ולתמיד" זה קצת היסחפות.
"טוב לרגע" – גם זה עדיין נחשב "טוב", בצוק העתים.
♫
מה שחשוב עכשיו זה לשמור על יציבות
שלא תחול חלילה שום הידרדרות
כי אז המצב יהפוך לנואש
איך אפשר להתחיל שוב ושוב מחדש
השיר הזה, לצערי, כבר לא כל-כך אקטואלי. כבר חלה ההידרדרות. נחכה ליציבות הבאה.