אולפן פתוח בחדר-אוכל ||| סיכום המלחמה של ערוץ עשר!

חשבתי לתת לששת קוראי קצת מנוחה מהרהורי המלחמה ותמונותיה, והנה אמש בשמונה בערב בא ערוץ 10 ופתח אולפן-סיכום ממש אצלנו בחדר-אוכל (ועוד באגף הצפוני!). ואם ערוץ 10 מטריח את כל כוכביו לבוא עד לכאן, לשערי עזה – איך יכול בלוג-השוליים, המדווח בדרך קבע מעוטף עזה, להתנזר מסיקור עיתונאי של סיכומי העיתונאים?
כידוע בחדשות צריכים להיות תמציתיים כי זמן המהדורה קצר, למרות שזה לקח לחבר'ה מ-10 יותר משעה, כולל הפסקות לפרסומות. אתם ודאי לא החמצתם את מהדורת הסיכום (ואם כן החמצתם – יש כמובן קישור).

  

ואלה מסקנותיי מהמהדורה ההיסטורית של סיכום "צוק איתן", ואני מדבר כמי שנכח בשניהם – במהדורה ובמלחמה, וראה את ההתנהלות של שתיהן יחסית מקרוב:

1. תמר איש שלום יפה ואלגנטית במציאות, אפילו יותר מאיך שהיא משתקפת על המסך (והז'קט הירוק שהיא לובשת רגע לפני תחילת השידור – נותן  לה את הסמכותיות המפורסמת).

2. לצביקה יחזקאלי באמת יש זקן אפרפר וכיפה שחורה, והוא אומר בחשיבות רבה, דברים שמתאימים לאוזן הישראלית הממוצעת.

  
תמר איש שלום מאופרת לקראת מהדורת חדשות 10 על רקע מגדל המים, ומראה כללי של חדר-אוכל לפני תחילת הצילומים (צילם: עופר גתי)

3. אלמוג בוקר נראה מודאג גם אחרי הפסקת האש, כמו בכל ימי המלחמה (גם כשרואים אותו מקרוב). אולי כדאי לשקול להעביר אותו להיות כתבנו לענייני תיירות.

4. אלון בן-דוד הוא גבוה למדיי ויש לו קול בס הכי משכנע במזרח-התיכון. (אבל בדו-קרב הפרשנים בין אלון בן-דוד לרון בן-ישי – אני מעדיף את נחמיה בן-אברהם (ורוני דניאל הוא ליגה משל עצמו!).

5. אור הלר סימפטי מאוד גם מקרוב, והוא גבוה ממה שהוא מצטייר בעמדה מול עזה. הוא משדר תמיד מהשטח, וגם אמש הוא יצא ממתחם חדר-אוכל ועבר לגרנוליט של בית-העם כדי לראיין את אנשי חטיבה שבע בשטח.

  

  

6. רביב דרוקר הוא ציניקן-חסר-תקנה, גם ממרחק של חמישה מטר. הוא מביא הרבה נתונים השוואתיים בדוקים, אבל מוכן גם להצטלם עם התושבים המקומיים, כשהוא שומר על רבע החיוך הקבוע שלו.

7. כולם לובשים מכנסי ג'ינס (לפעמים קצת קרועים מרוב שידורים צפופים של ימי הלחימה), מתחת לחולצות ולז'קטים הייצוגיים.

8. כולם באו מהבית עם דעות מוצקות על "צוק איתן" וסיפרו לכם (ולנו) איך רוב תושבי "עוטף עזה" עזבו את קיבוציהם. הם לא התפנו להסתכל מסביב ולראות מציאות קצת אחרת, שלא מתאימה בדיוק לניסוחים שהכינו מראש. והם גם לא הבינו שהעובדה שחדר-אוכל לא היה מלא לגמרי בשעת השידור נובעת משעת השידור – שמונה! מי זה בא לחדר-אוכל בדיוק בשעה שארוחת הערב נגמרת? אם היו באים בשבע, גם בעצם ימי הלחימה, היו רואים שחדר-אוכל הומה מחברים וילדים סועדים (וגם מחיילים).

9. תמר הכריזה שריח החביתה והגבינה הלבנה בחדר-האוכל המואר, הוא (אולי) תמונת הניצחון (שערוץ 10 וגם ערוץ 2 חיפשו במשך חודש – בהיותם מוכוונים בעיקר לשידורים של תמונות, ולא לניתוחי עומק). נו, אפשר לחלוק על זה, אבל על טעם וריח עדיף לא להתווכח.

ולסיום המלחמה (ולא בטוח בכלל שזה היה אקורד הסיום) אומר זאת כך, תמר: התקשורת היא מאוד סימפטית, אבל לא מוכרחים להאמין לכל מה שאתם שומעים ממנה. עדיף לראות את הדברים בעיניכם.

10. ולאבו מאזן (שאיננו איש ערוץ 10) אני חוזר וקורא, כמו שקראתי לו לפני למעלה משנה וחצי: בוא נשב יחד, אפשר בחדר-אוכל המפורסם שלנו, או במוקעטה שלך – יחד עם חזי סימנטוב, שמשום מה לא הגיע לכאן אמש ושידר מתל-אביב – ונדבר. יש לנו הרבה מה לסכם, כשניים האוחזים בתעודת נתינות פלסטינאית (ראו בפוסט הישן).

(למטה: תעודת הנתינות הפלסטינאית, שהעניק המלך ג'ורג' החמישי לסבא שלי אליהו מוזיקנט)

_______

לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.

 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.