הפופיק של המדינה ||| הפריפריה, הטלוויזיה והגיאוגרפיה

בעצם הימים החמים האלה, כשהאלופים-בדימוס והפרשנים-בשקל נטשו קצת את אולפני הטלוויזיה – אלה הממוזגים ואלה הפתוחים על גגות תל-אביב – יצא לי לראות כמה פרקים מהסדרה הדוקומנטרית של ענת זלצר ומודי בר-און "כביש 90" ששודרה בהוט. הסדרה המרתקת מספרת על "הכביש הארוך בישראל" ו"הנמוך בעולם" – ממטולה לאילת, דרך קרית שמונה, חצור הגלילית, טבריה, בית-שאן, בקעת הירדן והערבה. סדרה מומלצת ביותר לצפייה, יפה מבחינה ויזואלית ומעלה הרהורים נוגים.

אפשר לראות ב"כביש 90" את התושבים מהערים הנשכחות, מהמושבים ומהקיבוצים, איזורים שפעם היו בחזית האתוס הציוני – במטולה ("פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות") בישובי אצבע הגליל ועמק המעיינות ("ילדה בגדות יצאה ממקלט") במושבי הבקעה ("האגדות יפות הן / עד שפתאום עפות הן / רק אלוהים ידע לאן") וגם את התושבים הבדווים והערבים, המקופחים במכסות מים ושטחים לחקלאות, בג'יפטליק וביריחו.
מודי בר-און נוסע לאורך כביש 90 מהורהר ומלווה את הסדרה בקולו הנעים, השקט והמתפייט, והנופים הנפלאים מדברים בעד עצמם. הוא מכנה את כביש 90 – "החצר האחורית של המדינה", החצר שכאילו נשכחה. לפעמים הוא קורא לאיזור "הגב של המדינה" ואפילו "התחת של המדינה".

ואז חשבתי לרגע, אם מטולה ובקעת הירדן והערבה וכביש 90 הם הגב של המדינה, הרי כאן ב"עוטף עזה" – אנחנו "הפופיק של המדינה". תושבי פריפריה לא פחות נשכחים בתקופות שבין המבצעים. תושבים בישובים שרק מפת האזעקות של פיקוד העורף מלמדת את התקשורת התל-אביבית על כך שהם קיימים: מפלסים (שאפילו לא יודעים שם שזה קיבוץ ולא מושב, וגם לא מצליחים לבטא נכון את שמו), נתיב העשרה, יד מרדכי, נחל עוז, ארז וניר עם. וגם כפר עזה, עלומים, בארי, נירים, כיסופים, עין השלושה וכרם שלום (ועוד כמה ישובים לאורך המועצות האזוריות שעכשיו הן באופנה לרגע). מי שמע עליהם עד שהם (אנחנו!) עלינו על מפת האזעקות הטורדנית בטלוויזיה, זו עם המספרים הכתומים המסתירים לפעמים את פניו היפות של המגיש התורן (ראו למעלה בתמונה אמיתית שצילמתי בתחילת ה"מבצע").
ואם כביש 90 הוא הגב של המדינה אז כביש 232 שלנו – שאיש לא שמע עליו עד מבצע "צוק איתן" – בהחלט ראוי לתואר "הפופיק של המדינה". ומייד עולה השאלה המתבקשת: מה בכלל תפקידו של הפופיק? כי אם לגב עוד יש ערך לא מבוטל – אפשר להישען או לשכב עליו, הוא מחזיק את עמוד השדרה ויש לו בהחלט תפקיד גופני מסוים – הרי לפופיק אין הרבה שימוש. הוא תקוע שם באמצע הבטן הרכה, לעיתים קצת מגרד, לפעמים נכנסים אליו גופים זרים (דרך מנהרות?) ובסך הכל הוא פשוט מהווה מטרד. אבל כדאי לזכור שהפופיק (שהוא בעצם הטבור) תמיד יזכיר לנו מאיפה באנו. וגם זה תפקיד עם ערך לא מבוטל.

לכן, חבריי לעוטף עזה, אל תרגישו שום רגשי נחיתות ואל תהיו מבוישים מול התקשורת התלאביבית, יחד נעמוד כצוק איתן מול גלי הרחמים והבירבורים. ותמיד נזכור בגאווה – אנחנו הפופיק של המדינה, מכאן הכל התחיל!

_______

לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.

 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.