הבלוג הזה מנסה בדרך כלל ללכת בין הטיפות (ובין הטיפטופים). רוב הסיפורים והאמירות המתפרסמים כאן יכולים להשתמע לשתי פנים, וכמה רמיזות מעורפלות מסתתרות בין הקווים והנקודות הגלויים. לא תמיד כדאי להטיח את הכל ישר בפרצוף, כמו שאמר לי פעם א' מהסדריה הישנה שלנו: "בלתי אפשרי להשתין נגד הרוח" (בספרדית זה כנראה יותר מצחיק). הפעם אנסה בכל זאת לעשות את זה, בתקווה להירטב כמה שפחות.
יש לי כמה הערות והשגות על המצב. אמנם קל יותר לבוא בטענות, אפילו אם הן רק מרומזות, אל הממשלה, לעומד בראשה, לאמריקאים למיניהם, לאירופה הצבועה, לערבים (כמובן), לחמאס ימ"ש, או לדאעש יבדל לחיים קצרים. אבל גם אנחנו והתקשורת שלנו לא תמיד צדיקים מוחלטים. אני יודע שאני יורה כאן לעצמי ברגל (או יורה בתוך הנגמ"ש), אבל הפעם אין לי ברירה.
לא הייתי ב"הפגנת ה-20,000" של עוטף עזה בכיכר רבין. לא באתי כי: א. הייתי בירושלים בחופשה משפחתית קצרה, ו-ב. אני לא לגמרי מבין את האמירה של ההפגנה ההיא. כלומר, ברור שאני מזדהה עם הקשיים הביטחוניים והכלכליים של אנשי ה"עוטף" (מגזר שאני אישית משתייך אליו), אבל אני זוכר שכבר היו קשיים לא פחות גדולים באיזור הזה בתקופות השונות, והקריאה הקצת פשטנית: "אנחנו רק רוצים שקט!" נשמעת לי מעט מעורפלת. כלומר, כולם אוהבים שקט (חוץ מאלה שדווקא "רעש" עושה להם את זה), אבל "שקט" הוא לא דבר שיצנח כאן פתאום מהשמיים (להבדיל מפצמ"רים וקסאמים). בשביל "שקט" צריך לעבוד. כן, כן, צריך להאמין בדבר האווילי והלא-אופנתי הזה – "השלום". שהיום כבר לא כל-כך נהוג להזכיר אותו. צריך לרדוף אחריו ולהאמין שהוא אפשרי, שגם אם יתמהמה בוא יבוא.
לא יהיה כאן (ובכל הארץ) "שקט" אם לא נמשיך לרדוף אחרי השלום החמקמק הזה. כמובן שאי אפשר לזלזל בסכנות הנשקפות לאנשי עוטף-עזה, ובעיקר לאלה המכונים "ישובי הגדר", הישובים הסמוכים אל הגבול שניים-שלושה קילומטרים יותר מהכפר שלי. אלה שיכולים לחטוף פצמ"ר גם ללא כל אתראה (פרטים יובאו במפה של סוף ה"סבב").
התקשורת מצידה, בגלל צורך דחוף וקבוע ליצור דרמה תמידית (ממש כמו בתוכניות הריאליטי), מלבה את התגובות ומקצינה את הדיווחים מכל האזורים: למה לשדר את התמונות של ההמונים שלא "נטשו" את האיזור בכל ימי הלחימה והמשיכו לעבוד כאילו כלום לא קורה? (ובהרבה ימים או שעות – באמת לא הרבה קרה, לפחות אצלנו). למה לתרום לחוסן המקומי ולהציג (לעורף, לממשלה ולחמאס) את העובדה שאנחנו לא מתרגשים במיוחד מכל האירועים – אלה האמיתיים ואלה התקשורתיים, המופרזים והמוגזמים – אם אפשר ללבות פאניקה ופחד וליצור דרמטיזציה בשידור ישיר, עם "אלפי טילים מפחידים" ו"מאות מנהרות תופת בתוך חדר-האוכל"?
ומילה נוספת בקשר לביטוי "עוטף עזה": היו שאמרו את זה לפניי, אבל אני מודה שגם אני לא סובל את הביטוי הזה. הוא נשמע לי כאילו ישובי ה"עוטף" ואיתם כל העורף העטוף ברחמים (עצמיים?), ובעצם כל המדינה, הם מין אמא רחומה ואוהבת שרק רוצה לעטוף בשמיכה חמה ומלטפת את הילדה הקטנה והמפוחדת ששמה הוא עזה. פעולת העיטוף (להבדיל מחישוף או חיסול) מצטיירת בשם הזה כפעולה טובה ורחומה ומנחמת, ועד כמה שהבנתי זה לא בדיוק מה שקורה בעזה. זה מזכיר לי קצת את המונח "הגדר הטובה" בצפון, ועוד ביטויים חיוביים וטובי-לב שקשרנו לשלבים שונים של הסכסוך הישראלי-ערבי.
(למעלה: איור חובבני למחצה של המחבר לספר "עזית הילדה הבכיינית")
ועכשיו כל הכבישים מלאים בשלטי חיבוק וחיזוק וליטוף והצדעה: העם מחבק את החיילים, תושבי המועצות האזוריות מצדיעות לצבא, הצבא מצדיע לתושבים, הקרן הקיימת מחבקת ומחזקת ונדמה שאין גבול לחיבוקים ולליטופים. אולי היה עדיף לנסות להיות "צוק איתן" או לפחות "גבעת-חיים" (או אפילו גבעת חלפון). ואולי כדאי גם לנסות להבין שאנחנו כאן, במועצות האזוריות של הנגב הצפוני והמערבי – כמו ברוב ישובי המדינה בתקופות חייה השונות – פשוט חיים בישובי-ספר, ומנסים (ובדרך כלל גם מצליחים) במשך כמעט שבעים שנה לבנות וליצור חיים באיזור שהוא יפה וירוק בחורף (כמו שניסה להתפייט הרמטכ"ל וחטף מייד על הראש טילים של ציניות וביקורת), ופחות יפה בחום הקיץ (אבל בשביל זה יש לנו כבר מזמן מזגנים, והיום גם ממ"דים). קצת זיכרון של ההיסטוריה הלאומית הקצרה לא יזיק גם בימים כאלה, בנוסף לחיבוקים ולהצדעות.
ואסיים בתקווה, כדרכה של חטיבת יפי-הנפש האופטימיים והריאליסטיים (חטיא"ר): שה"שקט" אכן עוד יבוא, "הכלניות של בני" יבשרו את בוא ה"שלום", שייתכן שהוא במרחק של טפטוף אחד או שניים מאיתנו, אם רק נאמין. השלום, כידוע, מתחיל בתוכנו. הלוואי שזה היה נכון.
_______
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.
קווים ונקודות 
כתושב עוטף עזה הייתי שמח אם בר רפאלי היתה באה לחבק
ביררתי אצלה בשבילך. אם אתה שרירי עם ריבועים בבטן (וכיסים עגולים) – יש מצב.
אם לא (ואני לא מעודכן) – תשכח מזה.
ואוסיף את תקוותי, שהמלחמות הבאות ייקרו בחורף (או לפחות בסתיו. בכל זאת, לא כדאי להפסיד את עונת הכלניות בפברואר).
כי בקיץ, עם עומס חום כבד ששורר ברוב האזורים ו-100% לחות במישור החוף הדרומי – זה יכול לצאת די בעייתי להתחבק ולהיחבק בעצימות כה גבוהה. לעטוף ולהיעטף באינטנסיביות אפשר עוד איכשהו כשהמעלות צונחות, ובא להתכרבל. אבל בחום יולי-אוגוסט…?
במחשבה שנייה, אם "השלום" ממילא כבר אוטוטו בפתח (ע"פ מח"ט חטיא"ר לעיל) – אז לא'משנה, לא אמרתי כלום.
סי היימן (שהיא גם קצת סמדר במקור) טענה ש: "מלחמות, כבר לא קורות בחורף / אפילו לנו קצת קר בשביל לשנוא / מלחמות, כבר לא קורות בחורף / אפילו לנו קצת קר בשביל לכבוש / מלחמות, כבר לא קורות בקיץ / אפילו לנו קצת חם בשביל לשנוא".
אז לא הבנתי, אם לא בחורף ולא בקיץ, אז מתי כן. אי אפשר ככה, תחליטו מה אתם רוצים.
מעולה!
תודה.
כרגיל —- V !
מסתם "חטיא"ריסטית" .
תודה. שני X = V V
פתאום הבנתי: זה בגלל השיר הזה – ״אל נא תאמר לי שלום – אמור רק להתראות״…..
את אומרת שאין מה לחכות ל״שלום״, אלא רק ״להתראות״?
משתמע הצורך הדחוף בהחלפת השם של האזור, 2 הצעות שקרובות לשם הנוכחי ויכולות להתקבל בקלות : "העוטף החוטף" או "חוטף עזה" . ואכן חפש שלום ורדפהו כנאמר במקורות בניגוד ל: כי תצא למלחמה…..
אני אישית לא מזדהה עם השם ״חוטף עזה״, הוא נשמע לי פסיבי וקורבני מדי. יש החוזרים ל״הנגב המערבי״, אבל אולי זה לא מכסה את איזור חוף אשקלון. אז אולי אעשה משאל קצר או אולי משעל?