מ"שלום" ל"הסדרה" ||| על הפיחות המואץ בערכו של מותג ה"שלום"

חשבתי לתת לקוראי הבלוג הנאמנים קצת מנוחה. התכוונתי לכתוב פוסט רק כל שלושה או ארבעה ימים ורציתי לחזור לימי השגרה ההולכים ואוזלים: לכתוב על הא (אותיות וטיפוגרפיה) ועל דא (פאנימיוּ פא רוּסקי), או על חצבים וציפורים וספרי ילדים. אבל המציאות בוערת ובימים אלה שלפני (ואחרי) הספירה, בין הפסקת-אש לחידושה – זה נראה לי חסר-אחריות. אמרתי לעצמי (אני מדבר עם עצמי לא מעט בזמן האחרון, ומוצא שיש לנו הרבה נושאים משותפים והסכמה כמעט מלאה ברוב הסוגיות שעל הפרק) שאם יש לי ולו השפעה מזערית ורבע תשומת-לב של מישהו – אסור לי לשתוק (כלומר אסור לשתוק במסגרת הבלוג הזה, בחיים לפעמים עדיף דווקא כן לשתוק).
אז החלטתי היום לעסוק בפיחות המואץ שחל בעצם האומץ והנכונות לומר את המילה (המגונה?) "שלום". אם בשנות השבעים, בחגיגות השלושים לעצמאות המדינה, כשהתבשל השלום עם מצרים וקמה תנועת "שלום עכשיו", התאפשר לטרטקובר לעצב את כרזת השלושים למדינה כשהוויז'ואל היחידי הבולט שעליה היה המילה "שלום" (ובתוכה האות "ל" המוזהבת המסמלת 30 שנה לעצמאות) – השאלות היחידות בקשר לכרזה היו טיפוגרפיות (למה כל-כך מעט אלמנטים? מה מסמלים השמיים. למה פונט תנ"כי?), היום לא נראה שמישהו יעז להגיד בציבור את המילה המפורשת "שלום", ובוודאי שלא בפרסום רשמי של משרד ההסברה או משרד התרבות.

סדר הפיחות בערך המותג "שלום" היה כזה: אחרי שסיימנו את הבאת השלום עם מצרים ("המדינה הערבית החזקה והגדולה ביותר") ועם ירדן ("השכן הסימפטי ממזרח") ונכשלנו במגעים עם אסאד האב (שלא היה רציני ו"רצה רק לשכשך את רגליו בכנרת"), חשפנו את פרצופו האמיתי של ערפאת, ואז הפסקנו לדבר על שלום ועברנו (מי שעוד פנטז בנושא) לדבר על "תהליך השלום". תהליך שהעיקר בו הוא עצם התהליך, שאולי פעם, בעוד מאה שנים יביא, מי יודע, גם לדבר ההזוי הזה: "שלום".

זה היה כבר מזמן, לפני שתי אינתיפאדות וכמה "לבנונים" ו"צוקי-ענן-יצוקים". ואז עברנו לדבר על הסדרים. הסדרי נוחות כאלה: "הם – שם, אנחנו – כאן", "שקט ייענה בשקט" (וחומה מפרידה בינינו), "נסתפק בכך שלא יירו שנתיים" ודברים כאלה.

אחר-כך התייאשנו גם מה"תהליך" וגם מה"הסדר" והיום מדברים כבר על "אופק מדיני חדש" (העומד בפני עצמו כאופק רחוק ושקט שלא קשור לכלום) או על "הסדרה".

הסדרה (או בעברית מעודכנת – "אסדרה") היא רגולציה. כלומר, בעצם אנחנו (כלומר מי שרוצה הסדרה, למשל שר החוץ שלנו) אומרים: יש כאן עניין של כמה גופים מסחריים שלכל אחד יש אינטרסים משלו. יש כאן מאבק על לקוחות ועל שטחי מסחר, ויש תחרות פרועה בין החברות השונות על כברת הארץ הזאת. ומה שצריך זו רגולציה טובה. על פי האסדרה הם (חברת פלסטין בע"מ) לא יוכלו לירות לתוך שטחי המסחר שלנו מעבר לעשרים ק"מ, ובתמורה אנחנו (חברת "ישראל קורפוריישן") נתחייב לחסל פחות "בכירים במערך הרקטות". לפחות עד שיתקיים המכרז הבא על ארץ-ישראל, או עד מרכז הליכוד הקרוב.

זהו כנראה צעד נכון של צרכנות נבונה מבחינת ההנהגה הנוכחית – שגם הצד החברתי של ישראל בע"מ לא במיוחד מעניין אותה – אבל לא בטוח שהלקוחות (כלומר תושבי ישראל ופלסטין) יוכלו לעמוד ב"אסדרה" הזו לאורך זמן. בסוף עשויה לקום חברה חדשה ומהפכנית (כמו שקרה בשוק התקשורת וברשתות השיווק, ואולי יקרה גם בבנקאות) ותטרוף את קלפי האסדרה. ואולי גם תאכל את פירורי ה"שלום" שנשארו זרוקים בצלחת שהושלכה לחצר האחורית.

ואני חוזר ואומר (לאחר התייעצות עם עצמי): אל תתביישו לומר את המילה "שלום", בואו נשאיר את ה"אסדרה" לשוק הסלולר ולליברמן. "שאו עיניים בתקווה, לא דרך כוונות", "תנו לשמש לעלות, לבוקר להאיר". ושירו שיר לשלום, בלי להתבייש.

_______

לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.

 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.