עוד לא אבדה ||| "בתוך ים האיומים יש הרבה הזדמנויות"

אתמול בערב במועדון של הכפר – בדיוק במקום בו הופיע לפני שלושה חודשים פבלו רוזנברג שבא לתמוך בתושבי "עוטף צוק איתן" – עמד יובל דיסקין, ראש השב"כ לשעבר, ודיבר על אפשרות של יצירת תהליך והסדר (פעם קראו לזה "שלום") עם הפלסטינים.
(התמונה מימין: דרור עינב, וואלה. תמונת פבלו: עופר גתי, בארי).

דיסקין ביקר את התנהלות הממשלה ואמר כי "היא הצליחה, בתהליך שנמשך שנים רבות וגם הפלסטינים אחראים לו, לייצר לציבור הישראלי תודעה שאין פרטנר בצד השני, אין עם מי לדבר ואין עם מי לעשות שלום והעסק אבוד". ועוד אמר (על פי מה ששמעתי, ועל פי הסיכום של ynet): "לא אצייר תמונה ורודה שבצד השני יש אנשים שמפריחים יונים עם עלה של זית, אבל בתוך ים האיומים יש הרבה הזדמנויות. יהיה מאוד קשה לעשות שלום עם הפלסטינים אבל אפשר לייצר תהליכים, לעשות דברים שיפתרו חלק מהבעיות". הוא הזכיר גם שעם הממשלה הנוכחית, בהרכב הנוכחי, קשה להאמין שזה יקרה.

התקשורת ארבה לו עם מצלמות בכניסה למועדון כדי לשמוע אם הוא מצטרף לפוליטיקה, וכבר אתמול בערב צוטטו דבריו בכל האתרים המרכזיים ברשת. מי שלא היה במקרה בערב הזה, יכול לקרוא כאן וכאן וכאן את עיקרי הדברים.
וכדרכה של התקשורת החדשה, כל אחד גם יכול לקרוא בשולי הכתבות את שטף הטוקבקים המשמיצים, הפוסלים, התוקפניים והעילגים, המבטלים מכל וכל את דבריו של ראש השב"כ לשעבר ומתייחסים אליו כעוד "הזוי" אחד ש"לא יודע איפה הוא חי". מסתבר ש"העם" (אם זו ההגדרה הנכונה ללהקת הטוקבקיסטים האינסטינקטיבית-אימפולסיבית שפעלה גם בימי המלחמה בהתלהבות ובהתלהמות רבה) כבר אמר את דברו: מי שניצח במערכות האחרונות, מאז נרצח יצחק רבין, בדיוק היום לפני 19 שנים, הוא היאוש.

לפי דיסקין, אם הבנתי אותו נכון, אם הציבור שמאמין בהסדר היה באמת רוצה ואם הוא היה משמיע את קולו בעוצמות הנדרשות – אפשר היה להתגבר על היאוש הזה שתפס את שני העמים, הישראלי והפלסטיני, ולהתחיל לשנות את הכיוון אליו אנחנו נסחפים.
בקשר לנכונות שלו להיכנס לפוליטיקה ולרוץ בעצמו להנהגה הוא אמר: "אני רץ – אבל לא לפוליטיקה".

ובבלוג השוליים שלי, הנכתב משולי הפריפריה בנגב המערבי, בחרתי מכל הדברים שאמר אתמול להיתפס לאופטימיות הזהירה של דיסקין שמכיר מקרוב, גם את הזרמים השונים בעולם הפלסטיני וגם את העם שלנו (ואת ההנהגה שלנו) וקובע שיש מה לעשות, שלא הכל אבוד.
והרהור נוסף שלי, הקשור לתאריך של היום, ה-4 בנובמבר: את הכדורים של יגאל עמיר כבר אי אפשר להסיט הצידה, אבל אם היינו רוצים – אפשר אולי להתחיל לשנות את הכיוון שתפסה ההיסטוריה מאז הרצח הפוליטי ההוא, לפני 19 שנים.

_______

לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.

 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.