אחרי הגשם הגדול ולקראת טיולי הטבע של השבת (אם עוד יש כאלה שמקיימים נוהג מיושן שכזה) בחרתי להביא אוסף ציורים של צמחי ישראל שסרקתי מהספר "צמחי בר בארץ ישראל" (זהו רק מבחר, יש בספר עוד ציורים רבים נוספים). את הספר ערכה נעמי פיינבורן-דותן וציירה רות קופל והוא הודפס בהוצאת הקיבוץ המאוחד והוצאת מסדה ב-1960. אני לא יודע כמה מקוראי הבלוג מכירים את הספר הזה ואת האיורים היפהפיים והמדויקים של רות קופל המופיעים בו. לי כמעט כל ציור של פרח ועץ הזכיר משהו. חלק מהצמחים והעצים המופיעים כאן כבר זכו להתייחסות בבלוג הזה בהקשרים שונים. בחרתי להביא את האיורים היפים כפשוטם, ולפעמים להוסיף לידם את האסוציאציה או את ההתייחסות שהם קיבלו אצלי בבלוג במהלך השנתיים ורבע לקיום "קווים ונקודות". (המחברת נעמי פיינבורן-דותן הייתה פרופסור לבוטניקה באוניברסיטה העברית בירושלים וכלת פרס ישראל לשנת 1991. על פי ויקיפדיה, נקראים על שמה מספר צמחים קדד פיינברון, זמזומית פיינברון וסתוונית הפסיפס Colchicum feinbruniae). הציירת רות קופל, ילידת גרמניה, ליוותה את ראשיתו של המחקר הבוטני בישראל, ואיירה את מגדיר הצמחים הראשון לצמחי א"י, שיצא ב-1938.
האיצטרובלים היפים שציירה רות קופל הזכירו לי את חורשות האורנים הרבות שבכפר, שפעם עוד אפשר היה למצוא שם בחורף פטריות אורניות ולבשל אותן בסיר גדול בתבשיל עם תוספות של תפוחי אדמה ובצל. וגם את פסלי "ציפורי האיצטרובלים" של סבא אליהו, שנזכרו כאן בפוסט "גם אני פלשתינאי".
החרציות והכְּתֵמות מזכירות לי את הפוסט הצהוב שצילמתי באביב בשנה שעברה, וגם את הסיפור על החרצית שהתבלבלה מלפני זמן קצר. שם הצגתי עמוד אחד מהספר הזה והבטחתי להציג עוד. ולימדו אותי שהבטחות צריך לקיים (אם אפשר).
האיור של הכלנית הזכיר לי כמה וכמה פוסטים שהוקדשו כאן לפרח המאפיין כל כך את האיזור שלנו. כזכור נבחרה הכלנית לא מזמן לפרח הלאומי וגם נכנסה שלא בטובתה לפולמוס של אחרי המבצע האחרון. (בהערת סוגריים אוסיף שהשנה גם הכלנית הקדימה, לא רק החרצית, ואתמול ראינו בשטח לא מעט כלניות שהתחילו את העונה מוקדם ממה שצפה הרמטכ"ל).
והאיורים של הצבעוני והנרקיס הזכירו לי את דגלי שתי הכיתות של בניי הראשונים: כיתות "נרקיס" ו"צבעוני" שנקראו, כנהוג בכפר, על פי שמם של פרחים ועצים (חוץ מהכיתה שלי שהייתה חייבת לצאת דופן ונקראה על שם ציפור דווקא).
הסירה הקוצנית ממלאת אצלנו את בתרונות בארי ומוזר שלמרות שמה המיוחד היא לא זכתה לשום איזכור עד עתה, והסתוונית היא מין פרח-פייסבוק שאנשים רבים ממהרים להעלות את התמונה שלו, מייד כשהוא מציץ אחרי הגשם הראשון.
כליל החורש הזכיר לי את הסיפור על הצריפים השבדיים, שם פורסמה התמונה היפה (לא אני צילמתי) של עץ כליל החורש הפורח לפני הצריף השבדי. הפוסט הזה זכה להרבה תגובות, דווקא בגלל עץ השסק/גויאבה של חיהל'ה ולא בזכות העץ הפורח בוורוד-סגלגל כל כך יפה.
ולסיום בחרתי לצרף גם את "מילון המונחים" של הספר. תוכלו למצוא שם הסברים מעניינים להרבה נושאים שוודאי טרדו את מנוחתכם והדירו שינה מעיניכם. למשל מהו זיר ומהו חפה? ומה זה פילוקלד? ועוד הרבה דברים מעניינים (תלחצו להגדלה ותראו).
__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס.
קווים ונקודות 
נהדר !!
תודה, יהודה.
ימי התום
אכן, ימי התום. ואם רק עוזבים לרגע את האינטרנט והטלוויזיה ויוצאים לטבע – הימים האלה חוזרים.
ימי התום ספוגים עמוק בנשמתו של אדם.
כל כך עמוק עד כי קשה להגיע אליהם…….
כל כך יפה
באמת כשמסתכלים על הציורים היפים של רות קופל אפשר לוותר על המצלמה. אולי אוסיף עוד כמה ציורים מהספר – כדי שמחפשי הגוגל והפינטרסט יוכלו למצוא את הציורים היפים האלה מלפני יותר מחמישים שנה.
האם סתוונית היורה אכן נמצאת איתנו מאז תקופת היורה?!
לא מצאתי תשובה לשאלתך, רוזה. אבל אני יכול לנסות לברר. רק שתדעי שסתוונית היורה (לא יוּרָה) היא גיאופיט! (פרטים במילון המונחים שבפוסט). היית מאמינה?
אולי היא גיאופיט דינוזאורי.
פיפל הו לייקד, מייט אולסו לייק:
אם נהנית מהאיורים של קופל (ובצדק), אני ממליץ לך לחפש את הספר 'שירת העשבים' על שמואל חרובי.
צייר מדהים שעבד על מגדיר צמחים מקומיים בשנות העשרים. פרוייקט אשר בסוף לא יצא לפועל.
החומר שהשאיר אחריו הוצג ב2006 בתערוכה במוזיאון ישראל, שבעקבותיה יצא הספר.
הציורים שלו היו היפר ריאליסטיים, עם נקודות ברק בעיניים של הכנימות.
תודה, עידן על הערתך. נדמה לי שבאמת הייתי בתערוכה של חרובי במוזיאון ישראל. הוא באמת היה צייר מדהים. הספר של רות קופל ישב אצלנו על המדף הרבה הרבה שנים, אז החלטתי לשתף עבור חובבי הציור הבוטני.