קוראי הבלוג הוותיקים ודאי זוכרים את הפוסטים שעסקו בציפור הלאומית, בפרח הלאומי ובחיה הלאומית. בפוסטים האלה ניסיתי לתהות על ידי מי ומתי נקבעו הסמלים הלאומיים האלה. כזכור בנושא הציפור הלאומית נכשלנו קצת והדוכיפת נבחרה, אולי בשל הכתר הראוותני שלה שהרשים את 155,000 המצביעים יותר מהדרור או הפשוש והחוחית. ב-29 במאי 2008 הכריז נשיא המדינה שמעון פרס על הדוכיפת כציפור הלאומית וציין ש"חבל שהיונה לא נכללה בתחרות". במקרה של הפרח הצלחנו קצת יותר בקידום הכלנית (שאצלנו בדרום-האדום היא סמל מעודד, לפני ואחרי מבצעים תקופתיים). עם החיה הלאומית ההצלחה הייתה סמלית בכך שהצלחנו לקדם (במשאל הפרטי של קווים ונקודות) את הקיפוד עד למקום השני המכובד (אחרי הצבי שלקח את האליפות ברגל קלה).
ונשארנו עם בחירת העץ הלאומי. מסתבר שסמלים לאומיים כאלה הם דבר מקובל מאוד בעולם. להרבה מדינות יש ציפור, חיה או פרח המסמלים אותן ומבדלים אותן ממדינות אחרות. כך גיליתי, על פי ויקיפדיה, שיש לנו כבר עץ לאומי והוא הזית. לא שמעתי מתי נערכה הבחירה וגם לא מצאתי סימוכין לקביעה הזו. בוויקיפדיה אין שום פירוט נוסף, אבל הבחירה נשמעת הגיונית, ובאמת יש אזכורים לעלה הזית (או ענף הזית, ליתר דיוק) בהרבה מסמלינו: בסמל המדינה מעטרים שני עלי זית את המנורה הרשמית (שנלקחה ישר מהתבליט בשער טיטוס). בסמל צה"ל מופיע ענף זית משולב בחרב על מנת להמחיש את החתירה העיקשת שלנו לשלום בצד בניית הכוח הלאומי. ובעוד הרבה סמלים ישראליים ענף הזית מופיע כסמל לתקווה.
עץ הזית על בול ישראלי מ-1954 (עיצוב: ג. המורי) וענפי זית על גבי סמלי ההגנה, צה"ל והמדינה
הצרה עם כל האיזכורים האלה שהם כבר לא כל-כך אקטואליים בימינו. היום נהיינו ריאליסטיים ואנחנו לא מחפשים יותר נחמות בעלי זית סימליים. לכן טרחתי ומצאתי לנו עץ לאומי אלטרנטיבי. והאמת שלא הייתי צריך לחפש הרבה – בדרך אל מפעל הדפוס שלנו ממש רגע לפני שמגיעים לחניוני האופניים של העובדים נטוע עץ מיוחד הראוי לשידרוג במעמדו. זהו עץ יוצא דופן במקומותינו. שמו הוא – על פי השלטים הירוקים שננעצו ליד עצים רבים אצלנו בכפר – כוריזיה בקבוקית (לבן!).
זהו עץ מיוחד במינו. תוכלו להתרשם בתמונה המצורפת מייחודו: גזרתו שמנמנה מעט וכל כולו מכוסה בקוצי-הגנה גדולים וחדים. הכוריזיה הזו מוצאה הוא בכלל מדרום אמריקה ועד כמה שידוע לי אינה נזכרת במקורותינו בשום מקום. קראתי גם שיש המכנים אותה "העץ השיכור" (בספרדית: "palo borracho"). על פי נתוניה נראה שהכוריזיה ראויה בהחלט להיות העץ הלאומי, לפחות לעת הזאת. היא נטועה במקומה, ממוגנת בכל אבריה וכאילו מצהירה: אוי לו למי שינסה לגעת בי. ולמי שינסה לטפס עליי צפויה מפלה ניצחת.
לכן, לכבוד יום עצמאותנו, החלטתי לצרף את הכוריזיה לרשימת הסמלים הלאומיים בצורה זמנית לפחות. אפילו אם באופן רשמי אין לה עדיין הרבה מכרים ומוקירים. וגם אם נשיא המדינה הנוכחי ויתר הגורמים הרשמיים לא יקבלו את ההצעה, עדיין יישמר לעץ הכוריזיה הזכות האלמנטרית להגנה עצמית.
_______
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.
קווים ונקודות 
הבקבוקית הזאת באמת חביבה מאוד! היא נראית כמו ציור בספר ילדים. אני הייתי מוסיפה את האילנתה הבלוטית לרשימת העצים הלאומיים. אומרים עליה שהיא פולש, שהיא עשב רע, אבל היא בסך הכל עץ יפה וירוק שלא עושה בעיות לצמוח בשום מקום, גם לא מתוך סדק באספלט או קיר בטון, ובקרוב היא כנראה תהיה העץ הכי נפוץ בארץ.
תודה על התוספת לרשימת העצים הלאומיים. מהקצת שקראתי על האילנתה הבלוטית שהמלצת עליה, היא מתוארת כאופורטוניסטית ומשגשתג תחת שמש מלאה ובאזורים מופרעים. כך שהיא באמת מתאימה לנו (או אנחנו מתאימים לה).
לייק, בחירה קולעת מאוד. הכורזיה הזו מצטיירת כביטוי המודרני והמיובא לאטד ממשל יותם: "…ותאמר הכורזיה אל העצים: אם באמת אתם מושחים אותי למלך עליכם – בואו חסו בצלי. ואם אין – תצא אש מהכורזיה ותאכל אותכם האמממממ…"
רק תיקון שגיליתי, השלט הירוק קצת מטעה: השם המדויק הוא כוריזיה. עם שני יודים. כל השאר כמו שאמרת.
חותמת בשתי ידי על דבריה של סמדר וכמובן מודה על הפוסט.
תודה גם לך, שרה.