פשטות רכה ||| עשר שנים בלי לדעת מה נעשה בעירנו, בארצנו ובעולמנו

עשר שנים בדיוק עברו מהיום העצוב שבו נפרדנו מעלי מוהר. אם יש כותבים בעיתונות ובפזמונאות שאני מתגעגע אליהם, כמעט כל יום, עלי מוהר הוא הראשון שבהם. פעם מזמן, בתחילת ימי הבלוג הזה כתבתי על ״געגועי לעלי מוהר״ וצירפתי, בצורה לא ממש מתקבלת על הדעת, גם את סטיב ג׳ובס כמושא לגעגוע. קיבלתי שם על הראש, אני חושב שדי בצדק, כי אין כמעט דבר שמקשר בין שני האנשים האלה. אולי מלבד המקוריות והתעקשותם ללכת כל אחד בדרכו, בלי להתחשב יותר מדי בדעת הקהל שמסביב.

%d7%9e%d7%95%d7%94%d7%a8-%d7%91%d7%99%d7%93%d7%a8%d7%9e%d7%9f

עלי מוהר. איור של עמוס בידרמן ב״הארץ״, נובמבר 2016

%d7%9e%d7%94%d7%a0%d7%a2%d7%a9%d7%94-%d7%91%d7%a2%d7%99%d7%a8%d7%a0%d7%95את ג׳ובס האמריקאי לא ראיתי כמובן מעולם. גם את עלי מוהר לא פגשתי אף פעם, אלא אם כן הפגישה השבועית עם טורו המיתולוגי ״מהנעשה בעירנו״ ב״העיר״ נחשבת לפגישה. בצירוף עם טור הספורט הנצחי ״בשער״ (״התחזית: נפרק אותם 1:0״) הסוגר את המקומון הכל כך תל-אביבי, זו הייתה מין פגישת מחזור שבועית עם ישראל שהייתה.

עלי מוהר נולד בשנה שאני נולדתי (וגם המדינה) וגם ממש באותו דצמבר, ולמרות שהוא היה תל-אביבי בכל מהותו, ואני רחוק מאוד מהתל-אביביות הזאת, מצאתי שתיאוריו, וגם הפזמונים שכתב מדברים אלי יותר מכל כותב אחר. על פי מה שקראתי והאזנתי נראה שהוא דיבר לעוד עשרות (אולי גם מאות) אלפים מבני ״דור המדינה״ שהתקשו להבין את המהפכים שהיא עוברת בעשורים האחרונים.
בריאיון האחרון עם אבנר אברהמי שפורסם ב״הארץ״ בספטמבר 2006, כחודשיים לפני מותו, הוא אומר:
״לי יש בעיה שאופיינית כנראה לאנשים שמרניים או לאנשים שהיה להם טוב בילדותם ולא חשו צורך לשנות הרבה. אני חי באותם מעגלים, באותו נוסח, באותו אורח חיים שבו גדלתי. גדלתי בדירת דמי מפתח בתל אביב, מה שנקרא היום 'הצפון הישן', רחוב שלמה המלך. הורי היו שניהם שכירים, אבי (הפזמונאי יחיאל מוהר) היה ספרן בספריית 'בית לסין', אמי היתה מנהלת חשבונות בקרן ביטוח לפועלים חקלאיים ותמצית האושר כפי שהצטיירה בילדותי ולפי מה שהיה מקובל בבית, היתה ללכת בקיץ לים ברגל, או בטקסי, כי אוטו לא היה, לאכול ענבים על המרפסת, עם לחם וחלבה שזה היה מעדן, וללכת לקולנוע ולתיאטרון בלי סוף, כפי שהורי הלכו, וגם לשבת בבתי קפה ולשתות אספרסו״.

פעם, ב-2003, אחרי שקראתי עוד טור מבריק שלו, לא התאפקתי וכתבתי לו מכתב לכתובת המייל שהמערכת הוסיפה בסוף כל טור. הנה כמה שורות מהמכתב:
״…בטורך האחרון ניתן היה למצוא את השילוב האופטימלי (וגם האופטימי) של הודנה-ספקנית אך-מלאת-תקווה, יחד עם ביקור-חטוף-באטלייה-של-ז'ואל-רובושון, שמעולם לא שמעתי עליו – אבל אם כתבת, נוסיף אותו לרשימה המתארכת של מקומות-שטוב-לדעת-שהם-קיימים, לטובת עולמנו. הפעם אף הגדלת לעשות וצירפת איור מעשה ידיך, שאיכויותיו הנחום-גוטמניות הבלתי נסתרות מעלות את השאלה: מדוע לא תאייר תמיד את טוריך (אף כי, אודה, גם איוריו של בידרמן הם נפלאים).
אני בוודאי רק אחד מששת (מאות-אלפי… או יותר) קוראיך, אבל רק רציתי שתדע שמילותיך לא לשווא הן, המשך בדרכך, ובהזדמנות זו: מתי ייצא (או שמא יצא ולא שמעתי?!) הספר השני של אוסף טוריך? הקובץ שבידי יצא ב-1994 לפי מיטב מחקרי, האם לא הגיע הזמן? תודה לך כל הטורים שהיו ושיהיו…״

%d7%a2%d7%95%d7%93-%d7%9e%d7%94%d7%a0%d7%a2%d7%a9%d7%94-%d7%91%d7%a2%d7%99%d7%a8%d7%a0%d7%95-%d7%a2%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%94עלי טרח לענות לי בשמונה מילים: ״ליגאל שלום רב – תודה על המלים החמות – עלי״. ולמרות שהמכתב ה״היסטורי״ הזה לא היה כתוב בכתב ידו, הוא נשמר בתיקיות המיילים שלי עד היום. במייל שכתבתי לו תהיתי, בין היתר, מתי ייצא קובץ נוסף של טורי ״מהנעשה בעירנו״ שישלים את זה השמור אצלי עוד מ-1994. עלי לא ענה על הקושיה הסקרנית, אבל עכשיו כשישבתי לכתוב את פוסט הגעגוע הזה, גיליתי שאכן בימים אלה יצא בהוצאת עם עובד הקובץ המיוחל ושמו ״עוד מהנעשה בעירנו״. אני מבטיח לרכוש אותו בפעם הבאה שאזדמן ל״עירנו״ (או לכל עיר אחרת, כי אצלנו בכפר עוד אין סטימצקי).
את ההקדמה לאוסף החדש כתב דורון רוזנבלום יבדל״א, שגם על פרישתו מכתיבה שוטפת בעיתונות הספקתי כבר לקונן כאן. ועוזי וייל, שהכיר את עלי מוהר מקרוב ממש בארכיון של עיתון ״העיר״, כתב גם הוא רשימה אישית מרגשת, שכל מי שנמנה על אוהדיו של עלי חייב לקרוא. קטע משעשע (וגם קצת מזעזע) מהספר החדש, ששומר על אקטואליות גם אחרי יותר מעשר שנים, אפשר לקרוא כאן.

%d7%96%d7%95-%d7%90%d7%95%d7%aa%d7%94-%d7%94%d7%90%d7%94%d7%91%d7%94בספר הישן (ואני מקווה שגם בחדש) מופיעים איוריו הנהדרים של עמוס בידרמן שממשיך לפרסם ב״הארץ״ את הקריקטורות הקולעות שלו. אני בטוח שגם קובץ הרשימות החדש יקבל מקום של כבוד ברבים מהמדפים הארצישראליים. ולכל מי שאוהב את את כתיבתו התל-אביבית הארץ-ישראלית הרכה ומלאת ההומור כדאי לעיין באלבום הנהדר ״זו אותה האהבה״ שהוא הספיק לערוך לאריק איינשטיין (שעל אהבתי אל יצירתו כתבתי בפוסט קודם), וגם בספר המלחמתי האנטי-מלחמתי שמוהר הוציא עם איוריו של דוד טרטקובר (פלוגה גימל, מחלקה שלוש, הוצאת כנרת והוצאת זמורה).

עלי מוהר היה צנוע ולא חשב שהוא משורר (אפשר לצפות בקטע מהראיון עם רינו צרור מהתכנית ״חוצה ישראל״, בדקה ה-19:44, ולראות את רגעי המבוכה שלו כשהוא צריך להגדיר את עצמו) הוא כינה את עצמו פזמונאי. הוא כתב כמה מהפזמונים-שירים היפים ביותר שנכתבו כאן: שיעור מולדת, פשטות רכה, שיר השיירה, שכשנבוא ועוד שירים רבים (כלומר פזמונים) נהדרים. נדמה לי שהוא נגע בהרבה מאוד אנשים נגיעה אחת רכה. ואולי הרבה יותר.

מכל שיריו שביוטיוב בחרתי לשים כאן בסוף הרשימה את ״תן לי יד״ (או ״תני לי יד״) בביצוע המרגש של עלי מוהר ובתו שרון.

על עלי מוהר והפוליטיקה של היומיומי – אבי גרפינקל, הארץ, 2016
תל אביב היא הבית: "מהנעשה בעירנו" – חיים גורי, הארץ 2012
נגיעה אחת רכה – אריאנה מלמד, ynet, 2006

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ישראל, מוזיקה, עיתונות, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על פשטות רכה ||| עשר שנים בלי לדעת מה נעשה בעירנו, בארצנו ובעולמנו

  1. לאה הגיב:

    תודה על הבלוג המיוחד הזה ועוד רבים מקודמיו. עלי מוהר מפוקח וטוב, כתיבת כל כך מיוחדת…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s