אין בדיר טלה קטן ||| החצר האחורית של הכפר הקטן-גדול. אתמול והיום

כדי להתרענן מכל פרשיות ההטרדות (שהיו) ההצתות (שאולי היו) והשטפונות (שלא היו בסוף) יצאנו ביום שישי בבוקר להליכת הבוקר היומית, שאנחנו מקפידים לעשות פעם בשניים-שלושה (או ארבעה) ימים. האוויר היה צלול, השמיים היו בהירים-עד-מעונן חלקית ושום דבר מהפרשיות שנושבות עלינו בזו אחר זו מהעיתונות והטלוויזיה לא קילקל את האוויר והאווירה.

החצר האחורית של הכפר לפני 65 שנה, 1951

האוויר היה טוב, כאמור, והחלטתי לצלם באייפון את יופיה של החצר האחורית של הכפר. זה היופי הנוסטלגי, החקלאי בעיקרו, עם חבילות הקש והטרקטורים, והגרוטאות החקלאיות. החפצים שצילמתי ניצבים או מושלכים בשולי הכפר ומזכירים גם היום – למי שהגיע לכאן כפעוט קטן שטרם עמד על רגליו (או על דעתו) – איך הכל התחיל.

  
 
 
 

במושגים של היום אין הרבה יופי בצילומים האלה. היופי המקובל בימינו נמצא ב״הרחבה״ שנבנית אצלנו בצידו השני של ״המחנה״. זוהי יופי של ״הרחבה״, עם עשרות יחידות דיור מרווחות ונוף ירוק ופורח. כמובן שזו לא ״הרחבה״ במושגים הנהוגים היום בקיבוצים רבים. מדובר על בתי מידות יפהפיים שנבנים עבור חברי הקיבוץ הצעירים והצעירים-פחות שהגיע תורם לעבור לשכונה החדשה. לשכונה קראו ״שכונת הכרם״, על שם הכרם הישן עם ענבי המוסקט והדבוקי והאלפונס, שאנחנו, בני המקום הראשונים, עוד זכינו לקטום ולבצור בילדותנו ובנעורינו.

 שכונת הכרם (״ההרחבה״) 2016 והכרם עצמו בשנות השישים

יש מי שיתמה מה יכול להלהיב בסככות הישנות, בשרידי בורות הסילו עם הציוד שנערם שם. מה יפה כל-כך בחלקי קומביינים ומכונות חקלאיות, המונחים כאבן שאין לה הופכין מחכים לאיזה פסל או יוצר אחר שיעשה מהן משהו. מה יפה במחסן צינורות השקייה שני צול (או שלושה, כבר שכחתי מזמן מה זה להיות חקלאי)?
והתשובה היא פשוטה: מה שיפה כאן הוא הנעורים שהם מזכירים לנו, או אולי אפילו ימי החלוציות והראשוניות. ותסלחו לי על הטון הציוני-אנכרוניסטי. כן, שם למדנו לנסוע (גם ברוורס) עם הפרגוסון האדום והפורדסונים הכחולים. שם רתמנו את הטרקטור לפלטפורמה של המתנדבים, שהיו הקוטפים העיקריים  בפרדס לפני שבאו הקבוצות הקבלניות מהשטחים, ואחר-כך החקלאים התאילנדים שמלמדים אותנו עכשיו מה זאת חקלאות.

הילדים של סוף שנות החמישים עם הטלה הקטן בדיר של פעם (למעלה בצילום מארכיון הכפר)
ו״הטלה הקטן״ מ״בוא אלי פרפר נחמד״ של פניה ברגשטיין

נכנסנו הפעם אל תוך הדיר הישן, מה שאנחנו כבר מזמן לא נוהגים לעשות. כבר עשרות שנים שאין שם כבשים וטלאים, והדיר הפך למחסן חלקים להשקייה של ענף גידולי השדה (גד״ש, או ״חקלאות בארי״ ולא פלחה, שלחין ומספוא במונחים הישנים של תקופת ״הסלק הענק״ של אלתרמן שהזכרתי כאן פעם). בצילומים למטה אפשר לראות את בנין הדיר הישן שהפך למחסן ההשקייה, ומעליו מזדקר באופן סימבולי מגדל הדפוס – התעשיה שמסתירה את החקלאות. מסתירה, אולי מהזווית של הארכיטקטורה, אבל לא של הנוסטלגיה.
והתמונות יפות (בעיניי). במקום שפעם הסתובבו בו הכבשים והטלאים של יצחק ד׳, מלך הדיר המיתולוגי של ילדותנו, יש היום מאגר ענקי של חלקים ומחברים וצינורות. יפים כמו הגרוטאות שפעם מזמן תיארתי כאן בפוסט על מחסן התותחים.

  
  
 
  

לא התאפקתי והוספתי כמה תמונות השלמה של סככת הטרקטורים החדישים של ימינו, ועוד כמה כלים חקלאיים שהיום – כמי שעזב את החקלאות מזמן לטובת הרפידוגרף והמקינטוש – אין לי מושג מה הם בדיוק עושים. נדמה לי שהתמונות האלה מספרות סיפור אחר לגמרי ממה שמספרים לנו בחדשות כל יום. השאלה את מי זה מעניין נשארה פתוחה.

שיהיה שבוע טוב לכל הקוראים – חקלאים ותעשיינים, אנשי רוח ותומכי לחימה (ובעיקר תומכי שלום).

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.