חבל״ז ||| בצלאל שלנו, את בליבנו, ליבנו תמיד

גדול הוא הלילה ולך מצלצל / חזרנו עם בוקר אל בניין בצלאל
עברנו בלילה, בים ובהר / ובאנו עם בוקר אל תוך המיצר
הו בצלאל, חזרנו אלייך שנית / את בליבנו, ליבנו תמיד

הסערה היומית – פרשת הפוסטר עם החבל (שתפנה את מקומה בעוד שעתיים לפרשה חדשה) מחזירה אותי עשרות (אם לא מאות) שנים אחורה.
תקופת בצלאל שלנו – באקדמיה שמציינת בימים אלה 111 שנים להקמתה(!) – הייתה בשנים פוליטיות במיוחד (כאילו שיש אצלנו שנים שאינן כאלה). הימים היו קרובים למדי להלם-יום-כיפור-ההוא וכשהיינו בשנה א׳, ב-17 במאי 1977, אירע ״המהפך״ של בגין. בבצלאל של הימים ההם, לפחות במחלקה לעיצוב גרפי (כך היא נקראה אז, בימים של טרום ה״תקשורת חזותית״), הנטייה שאחר-כך תיקרא ״סמולנית״, הייתה מובנת מאליה. המחלקה שכנה עדיין בבניין ההיסטורי ברחוב בצלאל ואני זוכר שהתהלכנו אבלים ברחובות מרכז העיר, חוששים לגורלה של האקדמיה ושל המדינה. היו שחשבו אפילו ש״הלכה המדינה״.

מנחם בגין, יאמר לזכותו, הפתיע אותנו בגדול. הוא קיבל את יוזמת סאדאת, שינה את קולו והפך את המדינה על פניה. פתאום התחילו להישמע, גם מהצד הימני, זמירות של שלום. ואנחנו, בוגרי מלחמת יו״כ, אהבנו את זה מאוד. השמחה הייתה גדולה, הימים ״פוליטיים״ מאוד והסטודנטים והמורים מעורבים בתהליכים שעוברים על המדינה (שהייתה אז בסך הכל עלמה בת שלושים). תערוכת הסיום של המחזור שלנו, שהיה אז קטנטן ביחס למה שיש היום באקדמיה הענקית – כעשרים ומשהו ״מסיימים״ בלבד – הייתה בהחלט פוליטית.

 
מיתוג למדינת פלסטין של אילן מולכו (מימין), ומורים ופוליטיקאים בתצוגה של רמי אלחנן ונורית פגי בתערוכת הסיום, בצלאל 1980 (היועמ״ש אינו נראה בתמונה)

חברי למחזור אילן, הציג בחדר שלם תהליך ״מיתוג״ (מילה שאז עוד הייתה בחיתוליה) למדינה הפלסטינית – כולל סמל, דגל, כרזות וניירת. חברים אחרים, רמי ונורית, הציגו קמפיין בחירות כפול של שמאל-ימין – למפלגת ״התחיה״ (הבנטים של הימים ההם) ולמפלגת ״של״י״ (המרצ של אז), ואני הצגתי את ״הכיסא-נוח של מדינת ישראל״. עבודה שכבר סיפרתי עליה בבלוג הזה וקוננתי על אובדנה. זה היה כיסא-נוח מאוד לא נוח. מסמרים עבים ננעצו בכל מה שהוגדר אז ״השטחים הכבושים״ – בעזה ובגדה המערבית.

פרופ׳ ירום ורדימון, שהיה אז ראש המחלקה, שלח לי קטע בהקשר הזה, מתוך ספר על בצלאל שנמצא בתהליכי כתיבה:
״העיסוק באקטואליה החברתית-פוליטית נמשך. 'מלחמה בעוני ולא בעניים' של איקו אביטל משנת 1972 הוא ציון דרך נוסף של ביטוי להזדהות אותנטית של הלומד עם תופעה הממלאת את סדר היום הלאומי ומתן פרשנות חזותית לעמדתו בשפה ישירה וחדה, באמצעים טכניים מוגבלים ביותר באותה עת.
ציוני דרך נוספים נרשמים ב-'זו סיבה נוספת מדוע איננו רוצים ניצחון נוסף' של חיים שקדי, 'כיסא נח' מעשה אמנות, תקשורתי, חכם ובלתי נשכח של יגאל זורע, ובמסע בחירות מקביל למפלגות שמאל וימין של רמי אלחנן ונורית פגי: עבודה אקדמית ראויה, נחקרת היטב, מתועדת בחוברת 'תעמולה' ומונצחת בצילומי חברי הכנסת ויועצי הבחירות של אותם ימים, בביקורת בבניין הישן. כרזת ענק ובה המילים 'הכיבוש משחית' (מחנה שלי) מעומתת עם 'חלף עם הרוח' (התחיה) ובה קולאז' אקטואלי. בצד אלה עשרות פריטי תעמולה לשני הצדדים תוך בדיקת השלכת ההזדהות האישית עם רעיון, על יכולת מתן פרשנות ושירותי עיצוב מגמתיים״.

בימים ההם איש לא חשב להזמין את היועמ״ש לחקור את הסטודנטים הסוררים. בהצגת עבודות הגמר נכחו פוליטיקאים משני צדי המפה הפוליטית. העבודות היו אישיות, אבל עם מודעות פוליטית, כראוי למי שאמורים לבטא, כ״בוגרים ואחראים״, את התקשורת החזותית של מדינת ישראל בשנים הבאות.

בפרשת השבוע קראה שרת ״התרבות״ לשר ״החינוך״ לעצור את התקציבים לבצלאל. קשת התגובות לפוסטר השנוי במחלוקת מהשבוע הזה, כוללת גם את האמירה ״הסתה לרצח״. אמירה שבאה, משום מה, מכיוונם של אלה שלא היו כל-כך מודעים (בלשון המעטה גדולה) לדימויים זהים ואפילו חריפים יותר ב-1995. ומצד שני יש המאמצים את הפוסטר כשנון וקולע ומבטא את רוח הימים האלה.
יתכן שהדימויים בכרזה מסובכים ומורכבים מדי: ״Hope-Rope״, ״חבל״-״רבין״. לפי מה שאומר סניגורה של העבריינית המסוכנת ״אין בתמונה הזו שום הסתה והחבל לא תלוי על צווארו של נתניהו. המסר של העבודה הוא שנתניהו חונק את התקווה, ולכן שינוי המילים מ-hope ל-rope״.
הסטודנטית, כך מספרים, היא בחורה ערביה בת 18 בשנה א׳ (דבר שמסייע להבין את המסר המטושטש והדו-משמעי העובר מהעבודה). שוב הוכח שדימוי ויזואלי (החבל, ודיוקנו של נתניהו-בסגנון-אובמה), שנראה שהיה נקודת ההתחלה לפרויקט, חזק יותר ממשחקי מילים (״Hope-Rope״). במובן הזה העבודה לא השיגה את מטרתה. מצד שני ברור שבאקלים הנוכחי כל שבוע צריך להביא סערה חדשה בכוס מים (שלא לומר כוס תרעלה) כדי לכסות על כל המחדלים והפרשיות הגדולות הרבה יותר.

אני חושב שיפה שבצלאל, אהובתי הרדומה-פוליטית, שהתפתחה והשתכללה מאוד מבחינה מקצועית מאז התקופה הימי-בינימית שלנו, מתעוררת לחיים וחוזרת לכותרות. הבאתי כאן לפני שנתיים את רשמיי מהמקצועיות הזאת, כשביקרתי בתערוכה של ״הדור השני״ בבצלאל שעל ההר. ואני מקווה שמנדלבליט לא יבוא לחקור גם אותי, רטרואקטיבית, על "כסא-ההסתה" שלי מ-1980. ועוד יותר אני מקווה שיימצא הכיסא הזה, או לפחות צילום שלו באיכות טובה.

עד כאן פרשת בצלאל הנוכחית – של הדור המשוכלל והאינטראקטיבי בימינו. וכמה סיפורי מור״קים מהדור האקטיבי שלנו – דור המלחמה והשלום. הדור שהאמין (ואני שייך לאלה שמאמינים גם היום) שפעם יהיה כאן יותר טוב.
או לפחות שיהיה בסדר.

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.