ממשיכים במקבצי השירים העבריים היפים.
אתם זוכרים את השירים, ששרנו פעם לשלום?
פעם – מי יכול להאמין שככה זה היה – שרו כאן שירים של שלום. את השירים האלה שרו, תחזיקו טוב טוב את הבטן והלב, להקות של חיילי צבא-הגנה-לישראל!
היום, כשאפילו הרמטכ״ל (!) הלוחם הקרבי מגולני (!!) מאוים על ידי המון, שיש מי שטורח להסית אותו, רק בגלל שהוא נותן מה שפעם קראו ״דוגמא אישית של מפקד״, קשה להאמין שיכולות לפעול להקות צבאיות ששרות על חלום של שלום.
״שיר לשלום״ של רוטבליט ורוזנבלום, בביצוע להקת הנח״ל עם הסולנית מירי אלוני, הוא כמובן הסמלי שבכולם. וגם קיבל סמליות טרגית כשבוצע באותו ערב מר בו נרצח כאן ראש ממשלה שחיפש אפשרויות של שלום. אבל תתפלאו להיווכח שכמעט כל להקה צבאית בתקופה ההיא, של בין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור שרה לפחות שיר אחד על שלום, או לפחות על כמיהה לשלום.
היום אין הרבה סיכוי ששירים מהסוג הזה יעברו את הצנזורה הציבורית הממשלתית החינוכית-תרבותית. לכן, לקראת סוף שבוע נוסף של חקירות, משפטים, הפגנות ואיומים, ליקטתי כאן מצעד קטן של שירי שלום בביצוע של הלהקות הצבאיות. זה היה בתקופה הרחוקה שמישהו עוד העז להגיד את המילה הזו בלי להתנצל.
אז תפתחו את הרמקולים ותנו לשמש לעלות, לבוקר להאיר.
והנה גם ה״יונה עם עלה של זית״, סמל השלום כשעוד לא התביישו בו:
ועוד שיר שלום, מהעדינים והיפים. ״דרישת שלום״ שכתבה רחל שפירא
״בואי רוח ים / עם טפיחת כנפי יונה
והביאי מאי שם / עוד דרישת שלום חמה״
בשיא ימי מלחמת ההתשה בבקעת הירדן של 1970 שרה להקת פיקוד המרכז את השיר שהיה עבורנו תמצית החלום של חיילים סדירים שהאמינו, גם ברצף אירוע המרדפים והמוקשים של אז, ש״אנחנו עוד נראה את הימים האחרים״ (המילים של חיים חפר, כמובן).
כאן כבר לא ממש העזו להגיד שלום, אבל גם ״הימים האחרים״ היו ביטוי לתקווה למשהו אחר ממלחמות:
״אנחנו עוד נראה את הימים האחרים / נראה אותם יותר מהר מאשר אנו משערים.
וכשיבוא השקט, וימשול בשערים / וכל דברי ימינו אלה יחרטו בתוך הספרים,
נביט אז זה בזה במבטים המוזרים / ונזכור אז כי הלכנו יחד לימים האחרים״.
חיים חפר כתב באותם ימים גם את ״תחת עץ האקליפטוס״, בימים שעוד ניסו למצוא בתנ״ך מילים שמדברות על שלום ולא רק על ממלכת ישראל השלמה:
״ובתוך הכפר, קול פטיש מהדהד / ונפח את חרבו מכתת.
וירבץ ארי עם כבש / כאן באמצע הנהר,
ופורחים הבקעה וההר / ופורחים הבקעה וההר״
נעמי שמר, שהיו שאמרו עליה שעברה למחנה שלא מכיר באפשרות של שלום, כתבה עוד לפני מלחמת ששת הימים(!) את ״מחר״ אחד השירים הכי אופטימיים שהיו:
״מחר כשהצבא יפשוט מדיו / ליבנו יעבור לדום
אחר כל איש יבנה בשתי ידיו / את מה שהוא חלם היום״
עוד שיר מלפני ששת הימים הוא השיר של להקות גייסות השריון הישנה. כתב אותו יוסי גמזו כבר ב-1966: ״השריון עשה היסטוריה, הוא עוד יעשה שלום״:
וכשיבוא היום ואת הטנק נכתת לטרקטור
(כן, את הטנק לטרקטור / כן, את הטנק לטרקטור),
לא נשכח כי אלו לא הכירו אותו ""דה-פקטו"
לא היה שלום / (אלא חלום …)
ולסיום גם צמד דרום שלא היה בדיוק להקה צבאית זימר את ״כשיבוא שלום״ כבר ב-1968, הרבה לפני שנחתם השלום עם מצרים (וגם עם ירדן), במין נבואה עקשנית שמוצאת את הזוטות הקטנות של אפשרויות השלום:
וכשיבוא יבוא שלום / וכשיבוא יבוא שלום
אז ברכבת ניסע לדמשק / כשיבוא יבוא שלום
וכשיבוא יבוא שלום / וכשיבוא יבוא שלום
בני בגדד אז יבריאו בטבריה / כשיבוא יבוא שלום
וכשיבוא יבוא שלום / ניסע לסקי בלבנון
נשתה לחיים כוס ערק זחלוי / כשיבוא יבוא שלום
זהו, עד כאן צה״ל ושלום.
לכל דורשי השלום, ולאלה המאמינים שעוד נראה, בדור שלנו, את הימים האחרים.
__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.
קווים ונקודות 
תודה על התזכורת והאבחנה.
אחרי שאספתי את כל ״שירי השלום״ הצבאיים האלה, גיליתי שהעניין לא כל כך פשוט. בהרבה מקרים בעבר לא ממש שרו על ״שלום״ במובן הפוליטי-היסטורי. זה היה יותר מין אמונה כזאת שפעם, אולי יהיה יותר טוב, קצת. אם אפשר. שירים כמו: ״האמיני יום יבוא״, ״הן אפשר״. וגם ״הימים האחרים״ שהבאתי אותו כאן ממותג כ״שיר שלום״. והוא לא בדיוק כזה. אולי פעם ״כשיבוא שלום״ אכתוב על זה פוסט.
יונה – השיבי את האמונה… היום שרים על עמונה…