נכנסנו השבוע פעם נוספת לחנות של סטימצקי ולא האמנו למראה עינינו – במדף מרכזי בחלק האחורי של החנות עומדים עשרות תקליטים(!) של פעם (מה שהיום קוראים ויניל). התקליטים של כל להקות נעורינו עומדים למכירה במחיר שווה לכל נפש (119.90 ש״ח לתקליט).
חשבנו שמזמן עבר זמנם של התקליטים ושל הדיסקים ואפילו של קבצי האייטיונז. הרי הכל זמין ביוטיוב ובכל מקום אחר ברשת. אבל מסתבר שהרטרו שוב חוזר. כמו שחוזרות מצלמות הפילם והפולארויד, כמו שחוזרים הרהיטים של ההורים (לא של הסבתות!) והבגדים של שנות ה-70 וה-80 ככה גם התקליטים.
אנחנו כאספנים ״בלתי-זורקים״ (פחות או יותר, גם לנו יש גבולות מסוימים) שמרנו את כל התקליטים בעליית הגג, כמובן. וגם איזה פטיפון שאולי כבר לא ממש שמיש, אבל חשבנו שאולי פעם יחזור לתהילת הסיקסטיז והסבנטיז של המאה העשרים.
ובדיוק כשאני מקליד את המילים האלה אני שומע בטלוויזיה בערוץ 1 (עוד מכשיר ועוד רשת שבקרוב יחזרו אולי כ״רטרו״ ויגרשו את כל הסמארטפונים והטאבלטים ואת שידורי ערוצי ה-VOD וה״סטרימינג״ ממקומם המופרז) ש״מכירות הויניל ברדיו עלו השנה בבריטניה ב-35%. בשנים האחרונות תקליטי הויניל הפכו למוצר מבוקש מאוד״.
על הביטלס עצמם כבר כתבתי כאן כמה פעמים. כמי שהיה מראשוני מעריציהם בנגב המערבי, או לפחות בכפר הדרומי שלנו (זה תואר שאני לוקח לעצמי בלי בדיקות מעמיקות מדי). בעליית הגג שלנו נשמרו בין יתר פריטי הנוסטלגיה, גם כל תקליטי ה״ויניל״ המקוריים. באופן מפתיע וסמלי, את אותו תקליט של ״Beatles for Sale״ כבר צילמתי והעליתי (כולל ההקדמה המרתקת שקראתי אחרי עשרות שנים והגדלתי אותה עבור המתעניינים).
סלחו לי אנשי סטימצקי, אני כבר לא אקנה תקליטים של הביטלס, אבל אני בהחלט ממליץ לדור שלא ידע את ג׳ון, פול, ג׳ורג׳ ורינגו (והויניל!) לנסות לשמוע איך הם נשמעו בזמן אמיתי. אני קורא ברשת שמומחים גדולים ממני בתחום המוזיקה ממליצים בהחלט על חווית השמיעה של התקליטים, לעומת כל המדיות שהתפתחו מאז שהביטלס (כלומר ״חיפושיות הקצב״) שרו אצלנו בכיתה המשותפת ובצריף השוודי.
עטיפת ״Beatles for Sale״ המקורית שלנו (למעלה) ו״חיפושיות קצב״ צעירות בכפר בסיקסטיז (למטה).
ברשימה מעניינת של הגר בוחבוט ב-ynet כדאי לקרוא את דבריו של תומר מולוידזון, עורך מוזיקה ומנהל דיגיטל ברדיו הבינתחומי, ועורך ומגיש תוכניות ברדיו 88 אף.אם: "האלגוריתמים הולכים ונהיים יותר ויותר חדים, והיכולת שלנו להגיע לעוד ועוד דברים היא מטורפת. אין לזה שובע, זה לגמרי עולם חדש ומופלא. בסופו של דבר, גם הדור הבא כנראה יהנה ממשהו אחר שאנחנו נרטון לגביו. גם הדור שנהנה ממה שקיים עכשיו יטען עוד כמה שנים שה-MP3 הורס לו את החיים, כי כולנו רומנטיים ונוסטלגיים בבסיס, וכשמשהו חדש מאיים על מה שאנחנו מכירים – אנחנו נמצא את כל הסיבות ללמה זה לא בסדר".
וגם בגלריה בהארץ מספר בן שלו על אוסף דיסקים שקיבל מחברו, ומציין שם ש״אם יש קושי כלשהו במעבר מעולם הדיסקים לעולם הקבצים, זה בדרך כלל קושי בעל מאפיינים רגשיים-נוסטלגיים. אנחנו קשורים לעטיפות הפיזיות של האלבומים שאנחנו אוהבים, ולפעמים גם לחוברת שנמצאת בתוכם״. בקיצור – הנוסטלגיה היא גם געגועים לגרפיקה. אולי גם בגלל זה חוזרים התקליטים עם העטיפות המפוארות שלהם שהיו חלק בלתי נפרד מהחוויה. תסתכלו למשל על אוסף עטיפות הביטלס הזה ותגידו אם יכול להחליף אותו איזה פורמט מהפכני של ״MP-מה-שמו״, שמישהו בעל לב, אוזניים (ועיניים!) עוד יתגעגע אליו.
אבל מה לנו גרפיקה מיושנת והיסטורית. רוצים קצת מוזיקה! ניגשנו לתקליט של ״Beatles for Sale״ כדי לבדוק איזה שירים שרדו את חמישים השנה פלוס שעברו מאז שהודפס בויניל (ב-1964).
ואלה שלושת הגדולים:
Eight Days a Week
What You're Doing
I'll Follow the Sun
ומי השיר הגדול ביותר בתקליט הבלתי-נשכח (כמו גם כל האחרים של הביטלס)? אין לנו תשובה.
ועוד אחד, אחרון אחרון חביב, מתקליט/דיסק/יוטיוב אחר. גם אני ראיתי אותה עומדת שם.
__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.
קווים ונקודות 
אצלך התקליטים היו בבוידעם ואילו אצלי היו בהישג יד וכפות החתולים והנשיכות הזעירות של גורי הכלבים ועדיין העטיפות מרהיבות. ובעקבות הפוסט ספרתי כמה ביטלס קבוצתיים וכמה ביטלס אישיים באמתחתי והגעתי ל-47!
וואוו, השגת אותנו בגודל האוסף. בינתיים עברתי לפול אנקה (ראה בפוסט החדש)