הכביש האחרון – הדרך אל הבית ||| כביש הגישה משתדרג אחרי שבעים שנה

אתמול בחמש אחרי הצהריים, הלכנו ל״הליכה״ השגרתית. יצאנו מ״המחנה״ ופתאום ראינו ש״כביש הגישה״ אל הכפר נמצא בתהליך פיתוח מזורז. הכביש הזה – ארבע-מאות-ומשהו מטרים בסך הכל – שימש אצלי כנושא לכתיבה וצילום כבר לפני שלושים-ומשהו שנים.
במקומון החינמי הצנוע ״כאן״ (בלי שום קשר לתאגיד שמשגע את כל המדינה) כתבתי אז על 435 המטרים האחרונים בדרך אל הבית. רוח הדברים, כפי שתוכלו לקרוא בסריקת הגיליון כאן למטה, הייתה מלאה מזכרונות הדרכים והטרמפים, בשירות הצבאי, במילואים ובסיבובים אחרים. (הקטע הזה אמנם פורסם בבלוג לפני ארבע וחצי שנים. אבל מי יכול לזכור, אחרי כל כך הרבה פוסטים, וכל כך הרבה כבישים).

היום נדמה לי שכבר לא כל-כך ״תופסים״ טרמפים, אבל חווית הקטע האחרון של ה״מסע״, בדרך אל הבית אולי תדבר אל עוד אנשים – בפריפריה הרחוקה, הדרומית או הצפונית, ואולי אפילו במרכז הארץ. תחושת הבית המלווה את בן הישוב הקטן עם הגיעו לקטע האחרון – במה שאצלנו קוראים עדיין ״התמרור״ – לא השתנתה הרבה במהלך עשרות השנים שחלפו.

אתמול הציבו שם שלטי ״זהירות, עבודות בכביש״, גזמו את העצים המפריעים בשדרה המורכבת מזיתים, אשלים, דקלים, חרובים, כליל החורש ועוד כל מיני זני עצים. בעוד כמה ימים או שבועות, תהיה לנו שדרת כניסה מפוארת (כמו להרבה מקומות מתוקנים בארץ) עם כביש רחב, מדרכה להולכי רגל ושוליים להמוני המבקרים המגיעים אלינו ב״דרום אדום״ (וגם ב״צבע אדום״ מדי פעם). וגם כש״כביש הגישה״ יהפוך ל״אוטוסטרדה רחבה ומפנקת״ – הוא עדיין יישאר הכביש האחרון בדרך אל הבית.

הנה הצילום (של הצלם המוכשר איתי גורל) והטקסט שכתבתי ביוני 1985:

והנה הכביש בצילום מאתמול, עם תחילת עבודות התשתית. ברקע: מגדל הדפוס, האסם, סככת הטרקטורים, ואפילו שדה חיטה (ממש כאן משמאל):

וככה יעשה לפנסים ותמרורים שלא התאימו יותר לזמנים החדשים:  

אלה שלטי ״התמרור״ המפורסם בגירסת 2017. שלוש שכבות, שלושה תמרורים:
2017 – בארי. ״דרום אדום״ – …״עופרת יצוקה״-״עמוד ענן״-״צוק איתן״…
1946 – נח׳ביר. ״11 הנקודות״ – …ואח״כ מלחמת העצמאות…
1917 – אנז״ק. קרב עזה בו לקחה חלק היחידה האוסטרלית-ניו-זילנדית במלחה״ע הראשונה (עוד 4 ימים ימלאו 100 שנה לקרב עזה הראשון שהסתיים בנצחון טורקי)…

וככה נראה כביש 232 המפורסם – בין רפיח לבאר שבע ואשקלון:

נחזור לצלם ולדווח כשיושלם הפרויקט (הלוואי שזה יהיה בקרוב), או כשיבוא הסבב הבא (הלוואי שהוא לא יבוא בכלל). שתהיה נסיעה טובה וזהירה לכולם, נהגים, טרמפיסטים, עובדי הכביש (וגם אובדי הדרך).

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה סיפורי הכפר, תחבורה, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על הכביש האחרון – הדרך אל הבית ||| כביש הגישה משתדרג אחרי שבעים שנה

  1. סמדר הגיב:

    מה, הורידו את התמרור המכוון (הפוך!) לשמורת בארי?! אז איך יידעו עכשיו איך (לא) להגיע אליה…? 😉

    • igalz הגיב:

      כן, הורידו אותו. כמה עצוב, עכשיו באמת לא ידעו איך להגיע אל השמורה היפה. למרות שרוב הזמן הוא הפנה לכיוון ההפוך. (בתמונה: נסיון הפיכה של ״התמרור ההפוך״ בשבוע שעבר. כנראה הנסיון האחרון)
      תמרור שמורת בארי

  2. מירה הגיב:

    כדאי לשמור את השלטים לתצוגה במוזיאון הקיבוץ

  3. זיוה ילין הגיב:

    הי יגאל, טקסט מקסים… בשנים האחרונות ציירתי הרבה ציורי דרכים שיוצאות מבארי, למשל לכיוון נחאביר והביצורים. גם מדרכות בבארי ציירתי, אבל את כביש הגישה לבארי לא ציירתי אף פעם. ועכשיו ממש עשית לי חשק!

    תודה,

    זיוה

    • igalz הגיב:

      זיוה, תודה. אולי באמת הגיע הזמן לצייר גם את ״כביש הגישה״, הרי הוא כפי שכתבתי: ״הכביש האחרון בדרך אל הבית״. מגיע גם לו ציור שלך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s