לגמרי במקרה נחשפתי למודעות מכרז על משרות חדשות באקדמיה בצלאל. למרבה הפתעתי גיליתי שלא הרבה השתנה באקדמיה האהובה עליי (בה רכשתי את עיקר התענינותי בתחום העיצוב והטיפוגרפיה) במרוצת ארבעים השנים (40!) מאז חבשתי את ספסליה בבניין הישן והיפה, ברחוב שמואל הנגיד 10.
וכזוּטולוג קטנוני, מכל היופי של האקדמיה בת ה-111, הממשיכה להתחדש ולהתקדם ולהכשיר מאות מעצבים מוכשרים, הופתעתי ושמחתי בעיקר בשל הפסיק הקטן הזה. הנה, אפילו בשני המכרזים האחרונים לראש המחלקה לצורפות ואופנה ולמנהל/ת רשות המחקר והחדשנות (!) עוד לא הוכרעה הסוגיה העקרונית איך בדיוק כותבים את תיאור האקדמיה העברית הראשונה לאמנות: ״אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים״, או ״אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים״. לכאורה הבדל קטנטן ובלתי חשוב. אבל אני זוכר שכבר אז כסטודנט לא הבנתי, למרות המינימליזם הטיפוגרפי הבצלאלי הידוע, למה מתכוונים? האם זאת אקדמיה לאמנות ועיצוב השוכנת בירושלים. או שזו אקדמיה לאמנות ועיצוב, שתפקידה לעצב את ירושלים.
לחיזוק טענותיי ההיסטוריות מצורפות הדוגמאות שמצאתי בארכיוניי הישנים והמצהיבים. אלה דוגמאות משנה א׳, בה למדנו, עם המורה אלי גרוס (כך נדמה לי), את הא״ב הטיפוגרפי הראשון. שרטננו אז ביד רועדת עם רפידוגרף באותיות אהרוני דק את הסקיצה, ואחר כך סידרנו בסדריה של סרי, באותיות עופרת בדידות את ארבעת השורות (המיושרות לימין). וגם שם לא ברור אם היה פסיק (או נקודה) אחרי ״אקדמיה לאמנות ועיצוב״, ולפני ״ירושלים״.
הנושא כנראה עדיין לא הוכרע גם היום, כפי שמוכיחות מודעות המכרז. ורק אוסיף שלמרות קטנוניותי הזוטולגית שעליה מתבססים (או מתבוססים) חלק ממהפוסטים בבלוג הזה, אני לא מציע את עצמי לאף אחת מהמשרות המוצעות.
שבת שלום לכל קוראי הבלוג, או יותר נכון: שבת, שלום.
__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.
קווים ונקודות 
אכן, לעיתים קביעת הפסיק היא הרת גורל.
הפסיק הוא אמנם ״רק״ פסיק קטן, אבל לפעמים הוא זה שקובע את משמעות המשפט. נקודה.
כמי שלא קרא את הפוסט הזה בזמן אמת, אני נענה (נהנה) לו אמנם באיחור, אבל שנתיים זה אפילו לא פסיק כשחושבים על זמן.
ולעניין הפסיק, מספרים (זקני פטרוגראד, ששלג לא אישו בשבילם…) שכאשר הורה הצאר להוציא להורג את אחד מאנשי החצר, שלחו לו מכתב בקשה לחנינה. ההנחייה שנתן הצאר ל"הוצאה לפועל" היתה: "להוציאו להורג, אי אפשר לחון אותו!". בהולים רצו לצארית לבקש את עזרתה. והיא הזיזה את הפסיק. להוציאו להורג אי אפשר, לחון אותו!
דוד, תודה על התגובה גם אחרי שנתיים.
הסיפור היפה שהבאת משקף את הביטוי: ״חיים ומוות בידי הפסיק״. או אולי ״חיים ומוות, בידי הפסיק״