גירוש מונפרנאס ||| סיפור על צייר קרוב-רחוק שלמד בבצלאל ואבד בשואה


את הסיפור הזה אפשר לספר בכמה צורות: כסיפור חיפוש דרמטי שהעלה רק קצה חוט: ציור אחד, תמונה אחת וביוגרפיה חלקית. או שאפשר לספר אותו כסיפור אחד מני רבים, על יהודי אחד מתוך שישה מיליון, לוי מאדים זרודינסקי Levi madim Zarudinski שהיה גם קרוב-רחוק (בן דוד של סבא שלי) וגם תלמיד בצלאל וצייר באסכולת פריז של שנות ה-30. ואפשר גם לספר אותו דרך החיפושים בארכיון המשפחתי ובתערוכה שהתקיימה לפני כעשר שנים במוסד ״יד ושם״.
או פשוט כדאי לנסות להעלות את שברי הסיפור, בתקווה שבמשך השנים ייקשרו יתר חוטי הסיפור והרשת-חובקת-הכל של ימינו תשלים את החסר בפאזל, שרק כמה רסיסים ממנו מצויים בידי.
בחרתי לספר את הסיפור בקיצור, כפי שאני מכיר אותו, ולצרף את מעט הממצאים שבידי.

הפרטים שאכתוב כאן מבוססים על ביוגרפיה ביידיש שנמצאה בבית לוחמי הגיטאות יחד עם כמה מציוריו של לוי מאדים. הביוגרפיה ״תורגמה״ על ידי הוריי בתרגום מילולי קצת ארכאי, ומסופר בה על לוי מאדים זרודינסקי, שהיה בן-דוד-של-סבא-שלי (ההורים שלהם היו אחים). הוא נשא את אותו שם פרטי ואותו שם משפחה כמו סבא-לוי ונולד ב-18 בנובמבר 1902 בעיירה ווראנוביצה מחוז פודוליה ברוסיה (אוקראינה כיום). לוי קיבל השכלה יהודית וכללית וכלשון הביוגרפיה ״אהב להעמיק בקלסיקה העברית, היהודית והרוסית והיה נטול עניינים פרקטיים. בימי ילדותו נתגלה בו כשרון לצבע וציור״. עוד נכתב עליו ש״הפלקאטים שלו, שבוצעו באופן אמנותי, ועבודות אחרות עיטרו לעתים קרובות כנסים תנועתיים ותרבותיים. בגיל 18 הצטרף ל׳צעירי ציון׳ ואחר-כך ל׳החלוץ׳ ונהג גם לעבוד בכל מיני עבודות פיזיות שהתנועה הייתה מחלקת; אך עם זאת לא שכח את תמצית חייו – העבודה האמנותית״.

ב-1921 הוא הגיע, לאחר נדודים, לארץ ישראל ומיד התחיל את לימודיו בבצלאל (התמונה משמאל מ-1913). הוא למד את אמנות הציור אצל פרופ׳ בוריס שץ, מנהל בית הספר. כמו תלמידים עניים רבים הוא ״עבד בזמן לימודיו בכל עבודה מזדמנת: ייבוש ביצות, סיתות אבנים, כביש וכדומה. יחד עם חבריו החלוצים הוא היה מלא התלהבות ותקווה ואמונה בעם ישראל ובעולם. בלילות הדליקו תלמידי בצלאל מדורות וישבו סביבן, מדברים, מתווכחים בענייני אמנות, ספרות ומה לא? הם היו מסיימים בשירה וריקודים סביב המדורה ובהורה סוערת עד השעה שלוש בלילה״.
אחרי לימודיו עבר לוי מאדים ב-1925 לפריז יחד עם חברו מבצלאל יהודה כהן. הם שהו בפירנצה חודשים מספר ובפריז נרשם לוי לאקדמיה לאמנות כדי להעמיק בעבודתו האמנותית. הוא צייר בעיקר נופים ופורטרטים ו״אף פעם לא היה מרוצה מעבודתו ולא שש להראות את הישגיו האמנותיים. למרות זאת הוא הציג בגלריות הפריזאיות ״נוּבוֹ״ ו״גַרבּוֹ״. ביישנותו וחוסר הבטחון שלו מנעו ממנו לחתום על רוב יצירותיו״.

הסיפור על סוף ימיו מעורפל מאוד: הוא נשא אישה והיה להם בן, כשהגיעו הנאצים לפריז ב-1940 הוא עזב את העיר ושהה תקופה ב״פאליא דֶעפַארטעמֶנעט שָארָאנט״(?). בספטמבר 1940 שב עם משפחתו לפריז וביולי 1942, כשהחל גירוש יהודי פריז למחנות ההשמדה, ולפי התרגום ״כאשר הציד והרדיפות החלו להתרגש לעתים מזומנות הוציא לוי מאדים זרודינסקי את נשמתו הסוערת״. במקורות אחרים שמצאתי כתוב שהוא נספה באושוויץ.

הסיפור המיוחד הזה משך אותי, בעיקר מהסיבה שכיובל שנים אחריו גם אני הלכתי ללמוד בבצלאל, כנראה באותו בנין היסטורי (וכעבור עוד שלושים וכמה שנים למדה גם בתי באותו המוסד, בבנין החדש שבהר הצופים). לכן כששמעתי לפני כעשר שנים על תערוכה על ״גירוש מונפרנאס״ המוצגת ביד ושם, עלינו לירושלים וביקרנו בתערוכה. חיפשנו בין עשרות הציורים זכר לבן-דוד-של סבא-לוי, ובאמת אחרי שיטוט קצר בתערוכה ראינו את הציור המוצג כאן. לידו היה תלוי ציור נוסף – פורטרט של לוי מאדים זרודינסקי שצייר חברו הטוב יהודה כהן שלפי הביוגרפיה שבידי ״נפל על קידוש השם בארץ השמש״, ולפי הקישור שמצאתי נספה באושוויץ.


״דומם עם כד" – ציור של לוי זרודינסקי משנת 1938.

   
יהודה כהן: דיוקן של לוי מאדים זרודינסקי וקטלוג התערוכה ב״יד ושם״

אוצרת התערוכה ראתה את ההתרגשות שלנו וסיפרה לנו שציורים נוספים של לוי מאדים מצויים באוסף מוזיאון ישראל, אבל אנחנו לא המשכנו בחיפושינו. אוסיף רק עוד סיפור קטן: בחיפושים באינטרנט מצאנו שם של שחקנית קומית צרפתיה צעירה בשם אדלין זרודינסקי. מכיוון שהשם הזה (שאיתו נולדתי גם אני) איננו נפוץ במיוחד, ניסינו ליצור איתה קשר בפייסבוק כדי לברר אולי היא נינתו של לוי מאדים, שכאמור השאיר אחריו אישה ובן. אדלין לא ענתה לנו וסביר שאין לה קשר לסיפור העצוב. גם ב״קטלוג בצלאל״ לא מצאנו זכר לתלמיד ״לוי מאדים זרודינסקי״ וכנראה הניירות הבודדים שבידיי הם הזכרון האחרון.

וכך, מה שנותר הוא להציג את הציור האחד שראינו ולספר על קרוב-רחוק – בזמן ובמרחב – שלמד באותו בית-ספר (לימים אקדמיה) בירושלים והרחיק לנדוד ולחיות בין האמנים הגדולים שהיו חלק מ״אסכולת פריז״ (l'école de Paris) של שנות השלושים במונפרנאס בפריז – שאגאל, סוטין ואחרים, ומצא את מותו כאחד מששת מיליוני היהודים שנספו בשואה.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה בית ומשפחה, היסטוריה, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על גירוש מונפרנאס ||| סיפור על צייר קרוב-רחוק שלמד בבצלאל ואבד בשואה

  1. אסתר הגיב:

    סיפור מעניין ועצוב. מי יודע כמה כשרונות אבדו בשואה הארורה.
    אם אינכם חברי פייסבוק של אדלין אז ייתכן שהיא לא ראתה את ההודעה שלכם. אפשר לחפש ולבדוק, אולי באמצעות ספר הטלפונים המקוון, ואפילו, שוד ושבר, לשלוח מכתב פיזי. בהצלחה.

    • igalz הגיב:

      לאסתר (תגובה קצת מאוחרת). כתבתי בהקשר הזה שכנראה אין שום קשר משפחתי, וגם אם יש – היא דור רביעי והסיפור ודאי לא מעסיק אותה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s