מצדיעים בפעם האחרונה למפקד ביסל״ש ||| קראנו לו ״החופר״ במובנים אחרים לגמרי של המילה

מרדכי (מוטק׳ה) ציפורי הלך לעולמו אתמול שבע ימים וקרבות. הרבה דברים הוא עשה בחייו הארוכים והיום ודאי יישמעו ההספדים בכל כלי התקשורת הישראלים. בשבילנו, השריונאים של רגע אחרי מלחמת ששת הימים, הוא היה בראש וראשונה מפקד בית הספר לשריון, ששכן אז בבסיס הישן של ג׳וליס ליד קסטינה.
אנחנו לא קראנו לו מוטק׳ה, אצלנו קראו לו ״החופר״ (ולא רק אצלנו). אין שום קשר למשמעות הנוכחית שהיום מייחסים למעשה החפירה ול״חופרים״ של ימינו (כמוני, אולי). כחניכי הקורסים השונים ואחר-כך גם כמדריכים, שמענו על עלילותיו הסוערות בימי המנדט, על סיפור כליאתו עם עוד כמה מגיבורי האצ״ל באפריקה ב-1946, ואיך במו ידיו חפר את מנהרת הבריחה, ממש כמו בסרטים ההוליוודיים עם סטיב מקווין וקלינט איסטווד.

גם בתקופה ההיא, כשרוב מפקדי צה״ל היו פלמחניקים לשעבר, ציפורי איש האצ״ל זכה, לפחות מצד הפקודים הזוטרים, לכבוד והערכה שהתבססו על סיפורי הגבורה האלה. למרות שמאבקי הכוחות בין הארגונים של טרום המדינה היו צ׳יזבאטים ומעשיות עבורנו, הרגשנו כבוד גדול לשרת תחת גיבור מקומי שכזה.

מצאתי את סרטו של בני עורי בו שיחזר ציפורי יחד עם חבריו את עלילות הבריחה המפורסמת ההיא. ציפורי מספר שם את סיפור הבריחה הגדולה: ״היה בי כוח ורצון לחצוב״.

במשך השנים קראנו את הראיונות איתו וראינו שדמותו הייתה קצת חריגה בנוף הפוליטי של ישראל. בראיון לפני שבע שנים  הוא אמר: "תמיד חיינו עם תקוות וגם היום יש תקווה. אומנם אני לא רואה את האנשים שיעשו את המהפכה, את האנשים שיש להם דבקות בטובת העם יותר מטובת עצמם, דבר שגורם לי להיות מודאג. אבל אין ספק שכל מה שעברנו בתקופת המחתרות היה כדאי והכרחי״.

בשריון, כמו בשריון, היה אולי דיסטאנס מסוים, אבל כשהוצבנו – בגמר המסלול הארוך של טירונות-מקצועות-צמ״פ-מבצעית-קמ״ט-בה״ד1-קק״ש – כמדריכים בביסל״ש, נמצאה לנו דלת פתוחה במשרדי המפקד ששכנו ליד מגרש המסדרים ורחבת הדגל של הבסיס. נכון שרוב הדיבורים שלנו היו עם פקידות הלשכה, אבל גם ציפורי בהחלט האיר פנים לסגמצ׳יקים הצעירים שהיינו.

וסיפורון אישי קטנטן (ואני ער לכך שרוב המספידים בבואם להספיד את הנפטר – מספרים בסופו של דבר על עצמם): בסוף 1970 הוא זימן אותי למשרדו לפגישה אישית, כמו שעשה עם כל המדריכים שהגיע מועד שחרורם, והתאכזב מאוד שלא הבעתי התלהבות לחתום לעוד כמה שנים בצבא הגנה לישראל, אותו הוא העריך והקדיש לו שנים כל כך ארוכות.

אחר כך גם בפוליטיקה הוא היה, כפי שקראתי, ציפור קצת משונה. הרבה פעמים הוא הביע עמדות שלא התיישבו עם הזרם אליו השתייך. הוא חלק על מלחמת לבנון, טען שלא נוכל להחזיק את כל יהודה ושומרון (או הגדה המערבית) ומה שהוא חשב על המנהיג הנוכחי של המדינה תוכלו לקרוא היום בכל ההספדים. אולי זו הסיבה שמפקד כל כך חשוב, שר מטעם הליכוד (התקשורת, כמה סמלי), סגן שר הבטחון (בעת מבצע ״אופרה״ לחיסול הכור הגרעיני העיראקי) ואחד מהבולטים שבלוחמי האצ״ל (לא הפלמ״ח!) לא זכה (בינתיים) אפילו לתזכורת קטנה בדף הפופולארי של ״בעלה של רעייתי״.

אנחנו, בני הדור שבא אחרי ציפורי, שזכו לפגוש אותו בשבילי ביסל״ש, מצדיעים לו היום בפעם האחרונה.

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.