״אני והסבתא״ ||| לזכר אבשלום כהן, היוצר שכתב גם את ״עגלה עם סוסה״

״אני והסבתא״ ישבנו בצוותא ושרנו לנכדים על ״עגלה עם סוסה״. ולא ידענו שאת המילים והלחן לשני השירים הקלאסיים האלה – ממש אבני יסוד של כל ילד ישראלי בשנות החמישים – חיבר אבשלום כהן.
ביום חג השבועות הלך לעולמו בגיל 89 אבשלום כהן בארה״ב, שם חי ויצר מאז 1955 (ראו קישור לסיפור חייו).
חוקר המוזיקה הישראלית דודי פטימר שהספיק לראיין את אבשלום כהן עוד בחייו, פנה לכלי התקשורת בכדי שיאזכרו את דבר פטירתו וישמיעו לפחות שיר אחד שלו כאות הערכה על פועלו ועל תרומתו לזמר העברי אך לדבריו הם סירבו כשמרבית התגובות שהוא קיבל היו: "הוא לא מעניין", "למי אכפת שנפטר?", "הוא היה זקן הוא לא רייטינג". התגובות שברו את ליבו, וגם העובדה שבקשתו האחרונה של היוצר, שמישהו יזכיר את שיריו בתקשורת (מה שלא עשו מספיק בחייו, כדבריו), לא התמלאה. בינתיים ראיתי הבוקר שהיו כמה ״כלי תקשורת״ שלמרות התגובות המצוטטות דווקא הזכירו את האמן הוותיק, ואפילו ניגנו את ״עגלה עם סוסה״ בביצועו של המחבר.

לא חסרים קישורים ל״הסבתא בנגב״ (המוכר יותר כ״אני והסבתא״) השיר הקלאסי של אבשלום כהן. בחרתי את הגירסה של יפה ירקוני עם שלמה ארצי, כי בגירסה הזו (שגם היא נחשבת היום ישנה נושנה) בא לידי ביטוי שילוב הדורות של הזמר הישראלי.

הבלוג הזה אמנם אינו ״כלי תקשורת״ של ממש, אבל אנסה, עבור ששת קוראי, למלא אחרי הבקשה המובנת מאליה, כי מי מאיתנו לא שר כילד את ״עגלה עם סוסה״ או שמע את השיר בקולה הבלתי נשכח של יפה ירקוני. ומי שסיפורי מורשת מלחמת העצמאות, הפלמ״ח, הסטנים והצ׳יזבאטים וילקוט הכזבים לא זרים לו, ודאי לא ישכח את שיריו של אבשלום כהן.
הסבים והסבתות הפרטיים של הילדים שלנו היו גם הם בפלמ״ח, או שהתיישבו ולחמו בישוב-המשלט שבמבואות עזה. הסבא האחד השתתף בכל מבצעי הפלמ״ח הנועזים של הגדוד ה-1 בגליל ובנגב (ראו תמונה למטה). והסבא השני היה, בין היתר, מפקד משלט הגופרית שליד נחביר. וגם הסבתות היו פלמ״חניקיות וחלוצות בסדום ובגדרה, ובנחביר ומלכיה. לכן סיפורי הסבתא של אבשלום כהן וגם של חיים חפר (״היו זמנים״) לא היו זרים לנו.

אני והסבתא ישבנו בצוותא / ליד מדורה בחצר.
אני משתוקק לסיפור מרתק / והסבתא צ'יזבט תספר.
ספרי לי, ספרי לי, איזו מעשיה / על אותם הימים ועל מה שהיה…
והגזימי היטב, סבתי / איך אומרים בעברית: 'צ'זבטי'.
הסבתא סיפרה איך בנגב שמרה / כשהיה עוד שומם ויבש.
עם סטן ורימון מול ציבאות ההמון / היא אמרה: 'נתגבר, מעליש!'
(״הסבתא בנגב״, מילים ולחן: אבשלום כהן)

כדאי להתעכב עוד רגע על ״שירי הסבתא״ האלה. מעניין שלוחמי העצמאות, שהיו צעירים בני עשרים (ולפעמים אפילו פחות) עסקו במחשבה קדימה חמישים שנה. את השיר ״אני והסבתא״ כתב (וגם שר) אבשלום כהן כשהיה בן 19. וגם חיים חפר כתב את ״היו זמנים״ (״וגם הגב יהיה כפוף כחטוטרת״) כשהיה בחור צעיר.
התקשורת העכשווית, על כל שלוחותיה – העיתונות, האינטרנט והטלוויזיה – לא יכולה להרשות לעצמה לאבד רייטינג, וכך נשארנו עם השטויות האקטואליות שמעניינות אותנו (לכאורה). לי אין הרבה טענות לתקשורת. היא מאכילה אותנו באוכל שאנחנו מעדיפים לאכול (או להפך). אבל חוץ מהתקשורת יש גם מוסדות שלטון, ואולי אם הם היו מפנים קצת מקום – בין מופעי ראווה עטורי שמלות, רחפנים ומזל״טים ובין מצעדי דגלים ונאומי-פייסבוק – גם טיפת מקום למורשת הקצרה של אלה שהקימו והגנו על המדינה (וגם שרו לה) בראשית ימיה – אולי הדור היותר צעיר לא היה אומר לסבתא ש״הכל צ׳יזבאטים״, ורץ לשמוע בפעם המיליון ושתיים את ״זהב״ של סטטיק ובן אל (ובעצם, אם הזוג המוזיקלי הלוהט-כיום היה עושה גירסת כיסוי עכשווית וקצבית ל״עגלה עם סוסה״ ואפילו ל״סבתא בנגב״ זה יהיה בטוח להיט ענק עם 23,675,897 צפיות ביוטיוב).

יבוא היום, ועוד תשב אל מול האח / וגם הגב יהיה כפוף כחטוטרת,
ותיזכר אז בימיך בפלמ"ח / ותספר על זאת אגב עישון מקטרת.
ומסביב, ומסביב ישב הטף / ואישתך גם היא מופלגת בשנים
תזיל דמעה ותקנח את האף/ ותיאנח: היו זמנים, היו זמנים…
היו זמנים / אז במשלט ישבנו,
היו זמנים / לחמנו ואהבנו,
עכשיו דבר אין להכיר – על המשלט יושבת עיר,
אולי בזכות אותם זמנים…
(״היו זמנים״, מילים: חיים חפר; לחן: משה וילנסקי)

חיים חפר הבין, כבר כשכתב את השיר בשנות ה-40, שהזמנים יעברו וישתנו והוסיף את הבתים עם ההשלמה של חילופי הדורות. מה שבאמת קרה (ואפילו מהר יותר ממה שצפה):
ואם תמשיך ועוד תוסיף קצת לדבר / וגם מוסר תטיף בקול צרוד, מזקין,
פתאום, הבכור שביניהם חיש יתנער / ויענה: אח, סבא, מה אתה מבין?
ואז תדע שזהו חולי מדבק / ואז תחשוב, אולי צודקים הם הבנים,
בשעתו הייתי גם אני צודק, – אבל עכשיו… היו זמנים, היו זמנים…

וכמי שמזדהה, כסבא לשישה נכדים (שלוש בנות ושלושה בנים) עם הדברים, אוסיף גם את המימרה השנונה של נכדתי הבכורה כשהייתה עוד בשלבי הדיבור הראשונים שלה: ״סבא אתה מדבר, אבל אתה לא מעכשיו״. יש הרבה פרשנויות במשפחה למה היא ניסתה לרמוז, אבל נשאיר את זה עמום.

אני והסבתא נמשיך לשבת בצוותא. גם בלי מדורה בחצר.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל, מוזיקה, מלחמה ושלום, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על ״אני והסבתא״ ||| לזכר אבשלום כהן, היוצר שכתב גם את ״עגלה עם סוסה״

  1. ערן אבני הגיב:

    מחר… עכשיו…. כבר לא מעכשיו… מדהים כמה מהר זה קורה ומה אפשר ללמוד מזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s