מלחמה שאף פעם לא די לה ||| המבצע שהתגלגל למלחמה והפך לכיבוש ונגמר במכת ברק

עוד לא הספקנו למצות את כל השמחה של חגיגות היובל ל״מלחמת הניצחון״ של 67׳ ופתאום מישהו טרח להזכיר שגם מלחמת לבנון הראשונה (מבצע ״שלום הגליל״ למי שלא זוכר) מציינת תאריך חצי-חגיגי – 35 שנה למלחמה ההיא.

בניגוד להחמצה האישית של ״מלחמת-ששת״, שתיארתי בפוסט הקודם על גיבורי ״מוצב מספוא״, במלחמת של״ג ההיא דווקא יצא לי להשתתף כחייל, ואפילו זכיתי ב״אות המלחמה״. אבל גם כאן אפשר להגיד שקצת פיספסתי. אחרי שבילינו ב-1973-74 כמעט חצי שנה במלחמה בתעלה ומעבר אליה וחיכינו לגמור כבר את הארמיה המצרית השלישית, היינו מאושרים לרגע ב-79׳ מההסכמים של בגין עם האויב ״הרשע, הפלח הטיפש״ אנואר ס׳ – ואז הגענו ליוני 1982 ופתאום הביא לנו מנחם ב׳, בסיוע של אריק ש׳ ורפאל א׳ מלחמה חדשה! מלחמה שנודעה לימים כ״מלחמת לבנון״. ״הראשונה!״.

אף אחד לא התכוון שהמלחמה הזו תכלול השתלטות (או אולי ״שחרור״?) של חצי מלבנון, השכנה מצפון, שבילדותנו דיברו עליה כעל ״השכנה הטובה״ (או לפחות הפחות-גרועה). ופתאום מצאתי את עצמי שוב על הטנק, שיצא הפעם מהימ״ח שבבסיס בגולן, דוהר לכיוון שטחי היערכות חדשים. למודי המלחמה הקודמת, הפעם רוב חיילי הפלוגה לא ששו במיוחד אלי קרב. אני זוכר איך כשירדנו בשיירה של פלוגה ג׳ בוואדי הקרוב לימ״ח בגולן, תלשתי ענף של שיח הרדוף שהגיע עד לצריח הטנק, ומיהרתי לתקוע אותו, באופן סימלי בקנה של מקלע המפקד – בהשראת השיר הפופלארי בזמנו ״פרחים בקנה״ – פעולה סימלית שהתבררה בסופו של דבר כמועילה.

אולי בגלל שהיינו חטיבת המילואים המשוריינת הכי סדירה, ואולי בזכות ענף ההרדוף, הוצבנו בגבול עם סוריה כאיום על הרודן הסורי, אביו של הרודן הנוכחי (המנהיגים ״שלהם״ הם תמיד ״רודנים״, לפחות בזמני מלחמה). כך נמנע מהחטיבה שלנו להשתתף בקרבות בלבנון, אצל ״השכנה הטובה״. וכך המקלע עם ענף ההרדוף לא ירה במשך כל המלחמה אפילו כדור אחד (חוץ מכמה צרורות בניסוי כלים).

היינו בגולן בכוננות של כמה שבועות ומדי פעם הזיזו את הכוחות משטח כינוס לשטח היערכות, צפינו מעל פיסגת כל ״התלים המשוחררים״ של הגולן (סאקי, פרס, יוסיפון, שיפון, אביטל, בנטל, חרמונית) על היערכות הסורים ו…חיכינו לסוף המלחמה. במלחמה הפסיבית הזו היה לי אפילו זמן – בין ניסוי כלים לקבוצת פקודות, בין הסוואה של יום לחניון לילה – לרשום בעפרון אזרחי את שיירת הטנקים שלנו כשחנתה בציר המפלים.

״הניצחון הגדול״ בלבנון וכיבוש חלקה הדרומי איפשר לנו ליהנות, כמה חודשים (או אולי שנים, מי זוכר כשכל כך נהנים) מתחושה של אימפריה מזרח-תיכונית. לא היינו רחוקים מלייסד את נח״ל צידון, מעלה דאמוּר ונווה בחמדון. שנה מאוחר יותר כבר זכינו לשרת בלבנון, הגדוד שלי אייש מוצב ששכן שתי אצבעות מצידון, ובתפקיד של יחידת סיור נטולת-טנקים וחי״רניקית לגמרי, עשינו סיורים רגליים שנקראו ״טווסים״, בעיקר בלילות. ההנחיות היו ״להפחיד״ משפחות לבנוניות כפריות (כדי להפגין נוכחות), בירי מבוקר של ״שמירת כוננות״ בתוך הפרדסים שלהן. או שתרגלנו עצירת רכבים אזרחיים ופקדנו על יושביהם, במילים הערביות היחידות שלמדנו: ״סאקר אל מוטור!״, ״איפתח על בגאז׳!״ או ״"ג'ב אל עוויה!״ (ובתרגום עבור מי שלא זכה להיות חייל בלבנון או ב״שטחים״ אחרים: ״כבה את המנוע!״, ״פתח את תא המטען!״ ו״תן תעודת זהות!״).

בדרך לכמה יציאות, לחופשת-48-שעות, עברנו, רכובים על ג׳יפים צה״ליים, בציר החוף הלבנוני, וגיליתי למרבה הפליאה, שקו החוף הלבנוני הוא המשך ישיר של ציר החוף שלנו. ציר שנמשך מאשקלון, אשדוד, תל-אביב (שהיא בכל זאת קצת אחרת) לנתניה, חדרה, חיפה ונהריה – ועד צור, צידון וביירות.
משם לא המשכנו צפונה. אבל אפשר לצרף את מסע הטנקים דרומה שעשינו שמונה שנים קודם – לרפיח, אל-עריש, רוּמאני, ורפידים. על רפידים שהיא ״ביר גפגפה אהובתי״, כתב אפרים קישון את השיר החביב שמופיע כאן משמאל, ולועג קצת לאימוץ הישובים הערביים, כמו שארם א שייח׳, כמושא חלומות של דורות של לוחמים ונביאים ציוניים. (מומלץ להציץ בשיר – קישון במיטבו).
כשהגענו בסוף הסיבוב שעשינו באפריקה למיתלה (היא נווה-קולב המקראית) ובסיבוב  הלבנוני לצידון (מסומנת בחץ לבן במפת ״מסעות שלמה המלך״ למטה) – הבנו שזכינו סוף-סוף לחיות ב״מזרח תיכון ישן״ למופת.

ומי שזכה להכיר את קו החוף הזה, ולראות את מערת הרכבת האטומה מתחת למוצב בראש הנקרה – ממשיך לפנטז שפעם, ככלות כל המלחמות והחגיגות שעורכים לכבודן, עוד נזכה, אנחנו או בנינו או נכדינו או נינינו, לנסוע ברכבת משדרות עד ביירות, ואולי אפילו עד אנטליה או מרמריס בטורקיה. או אולי אפילו עד לפריז – ל״מבצע חברתי״ של חברי הכפר, שבינתיים מסתפקים ב״לוּנה גל״ וב״גני חוּגה״.

זהו זה, הפלגתי רחוק. אבל ככה זה כשמאמינים. תכינו את תעודות הזהות ותפתחו כבר את הבגאז׳.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מלחמה ושלום, מפות, צבא וביטחון, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s