מיזוֹפוּד גאה ||| מה? תפוח אדמה (ועוד כמה מאכלים וספר לשבת)

יש דברים שגזרתי על עצמי לא לדבר עליהם יותר מדי בבלוג הזה (ובחיים בכלל). אחד מהם הוא נושא האוכל.
אני שייך למיעוט שוּלי וקטן של ״מיזוֹפוּדים״. אני לא בטוח אם זה המונח הנכון, אבל אם יש מיזוֹגינים ומיזנטרוּפים ומיזאנדרים ומיזוֹלוגים, חייבת להיות גם תכונה כמו מיזוּפוּדיה – אנשים שלא ממש אוהבים אוכל. אני לא מתכוון לאנוֹרקסים, או כאלה שמבטלים את הצורך של האדם המודרני לאכול באופן כללי. הכוונה לאנשים, שהם מיעוט שולי ביותר בחברה הנורמלית. כאלה שחיים במאה ה-21 הנהנתנית והזללנית, ובכל זאת לא מייחסים לאוכל חשיבות מי יודע מה גדולה. וגם לא לעניין השרירותי הזה של לאכול שלוש ארוחות ביום (לפחות!). כן, תתפלאו יש מיעוט כזה. כאלה שכשאומרים להם: ״מה אתה מכניס עכשיו לפה חטיף כיף-כף או סנדוויץ׳, הרי עוד מעט הולכים לאכול״ הם לא מבינים מה הבעייה.

מכיוון שאינני חוקר מעמיק, אני מפנה את ציבור הקוראים לספרו של חוקר הספרות יחיל צבן ״ארץ אוכלת: על התיאבון הישראלי״ שקראתי אותו בין הארוחות. זהו ספר חובה לציבור האוכלים, וגם למבקרי ואוהדי תרבות האכילה הישראלית. תמצאו בספר המעמיק והמצחיק הזה התייחסות לכל מה שתרבות האוכל מייצגת, עם דגש על התרבות הישראלית והיהודית. מוזמנים לקרוא את הספר כל צרכני האוכל: אלה שאוכלים בכל הסגנונות והטעמים, ואלה שקצת פחות אוכלים, כמוני. אלה שסועדים את ליבם בכל זמן ואירוע אפשרי (ועצם המילה ״אירוע״ הרי מתקשרת אצלנו מיידית ל״אוכל״), ואלה שפשוט תוחבים לפה איזו פרוסת לחם, עם אבוקדו, או חמאה, או גבנ״צ. וזהו.

לרגל שבוע הספר (וחגיגות היובל ל״מלפפונים הכבושים״) בחרתי לחשוף, למרות ההקדמה המוזרה שכתבתי, את חמשת המאכלים שכן מדברים אל לבי (או אל חיכי).
אלה, אם כן, המאכלים שבחרתי (מומחי ״האוכל הבריא״ מוזמנים לבקר את בחירותי).
ואוסיף שאין הדברים האלה מהווים המלצה כלשהי לתזונה מומלצת, חס וחלילה:

א. לחם – על כל סוגיו, אפשר גם חלה. עדיף עם אגוזים ומותר בהחלט גם ״טוסט״ פשוט שקופץ מטוסטר.
ב. תירס – רצוי טרי מהשדה, לא זקן מדי ולא לגמרי צעיר (המתכון: לבשל במים ולהוסיף קצת מלח).
ג. ענבים, או דובדבנים, או אפילו בננה – בתנאי שיהיו מספיק מתוקים, היתרון העצום בפירות שבחרתי הוא שאין צורך לקלף אותם והם מתאימים לגודל של כל פה, בלי יותר מדי נזילות וניגובים. עדיף לשטוף אותם היטב, כך אומרים לי – אבל אני קצת מחפף בעניין הזה (המקרה של המימשק של הבננה יותר מסובך ופירטתי אותו כבר פעם כאן).
ד. זיתים – בעיקר מרים כאלה, תוצרת עצמית או קנויים בחנויות מובחרות.
ה. (וזו סיבת פרסום הפוסט הזה) תפוחי האדמה!
מאז ילדותי אני אוהב בעיקר תפוחי אדמה. בכל צורה כמעט: צ׳יפס (טעים אבל לא בריא), פירֶה (בריא אבל פחות טעים), חטיף של אוסם (נוח וטעים, אבל המלח מזיק, ״אל תאכל יותר מדי, תהיה לך צרבת״) ואפילו המתכון החדש שהתגלה אצלנו והוא סיבת כל הפוסט המשונה הזה:
הולכים לשדה, זה שמעבר לגדר, איפה שהטנקים עוברים כל שלוש שנים, מלקטים את השאריות שנשארו בשטח אחרי האיסוף הממוכן (המון!), שוטפים את האדמה שנשארה (מי שחשב שתפוחי-אדמה גדלים במרכולית או בסוּפר שיתבייש לו), מבשלים עם הקליפה, מועכים, מתבלים בשמן, מלח ושוּם, שמים בתנור בחום גבוה עד שמשחים, ואוכלים. וזה טעים, שאפילו מיזוֹפוּד כמוני חייב להודות – לפעמים האוכל הוא כן עניין!!

בתיאבון כבר אמרתי לכם?
ושבת שלום, עם תפוחי-אדמה, או מה שתעדיפו –
מיזוֹפוּדים ופוּדוֹמנים, כולם מוזמנים לארוחת ערב של שבת (ואל תאכלו חטיפים לפני זה).

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.