פנס בודד
אדם הוא לא רק תבנית נוף מולדתו, אלא גם תבנית נופי הפזמונים שמתנגנים לו ברקע. אני לא יודע איך זה אצלכם. אבל כשאני עובר ליד הפנס שבדרך מהבית שלי אל הכביש ההיקפי של הכפר, תמיד מתנגן לי (ויתכן שאני אפילו מפזם, כשאף אחד לא שומע חוץ מהקרובים לי ביותר) השיר הנוסטלגי ״פנס בודד״.
נכון שהפנס שלנו הוא לא כזה בודד, הוא חלק ממערכת תאורה משוכללת המקיפה את כל הכפר ומפוזרת לצד הכביש ההיקפי. כביש שבו רצים (או הולכים, או נוסעים בקלנועיות וטרקטורונים, וברכבים משוכללים אחרים) הספורטאים והמטיילים המקומיים. אבל בשבילי הפנס הזה תמיד יהיה חלק מהמילים הבלתי נשכחות של השיר הישן והמוכר שכתבו ב-1963 יוסף דר וחיים גורי והלחין סשה ארגוב:
היה היה פנס בודד בקצה שכונה
והוא האיר את ילדותנו הקטנה
והוא האיר את משחקי המחבואים
ולאורו היו הקדרים באים.
יש הרבה ביצועים לשיר היפה הזה. לי מתנגן תמיד השיר בביצוע המוכר של הגשש החיוור, אבל קשה למצוא ביצוע כזה ביוטיוב (עם כל השלישייה!). אז נסתפק בביצוע הקדום יותר (אולי הראשון) של להקת התרנגולים (שהגששים היו חלק ממנה):
ומי שרוצה יכול לשמוע גם את הביצוע של שייקה לוי וכמובן את חוה אלברשטיין בביצוע לא פחות יפה.
כמה רומנטיוּת, אנכרוניסטית אבל נעימה, יש במילים האלה שאני זוכר כמעט בעל פה, אחרי כל כך הרבה שנים (את המנגינה אני זוכר בצורה קצת פחות מדויקת):
היה היה פנס בודד בקצה שכונה
ועל ידו גדר, ושער וגינה,
ושם אמרתי לה את שאומרים כולם
על מפתני כל הבנות שבעולם.
וכשידי, שכבר מיליון עלים תלשה,
רק ללטף ביקשה לה את חלקת ראשה –
אמרה: "סליחה, יש לי בחינה בסמינר,
כבר זמן לשכב לישון, צריך לקום מחר".
השיר הזה הוא ״עירוני״ לגמרי. אולי ״עירוני״ ישן, אבל הוא בהחלט לא ״כפר״:
״היה היה פנס בודד – חלפו שנים / ואור אחר עכשיו מאיר בשיכונים / והשכונות מצאו מקלט בפזמונים / אבל אותם קולות ברחוב ובגנים״.
זה אף פעם לא הפריע לי לפזם אותו לדור השני, ועכשיו גם לשלישי, כאילו הוא מתרחש ממש כאן מעבר למדרכה ולדשא בשכונת ״אשלים״ (או בעבר בדרך אל ״שכונת הקומתיים״ הישנה והטובה).
(ניתוח רחב יותר של השיר תוכלו לקרוא ברשימה של דויד פרץ באתר "תרבות.IL").
בדרך אל הכפר
שיר אחר, הרבה יותר כפרי, שכאילו מתרחש ממש כאן אצלנו הוא ״הדרך אל הכפר״ שכתב יורם טהרלב והלחינה נורית הירש בביצוע המרגש אותי גם היום (אחרי יותר משלושים שנה) של רבקה זוהר. אמנם אצלנו החליפו את ״עצי האלונים והאלה״, עצי הזית והחרוב, אבל המראה הגלילי לא שונה הרבה מהמראות שהכרנו כאן בנגב המערבי (אחרי שצמחו העצים).
על הדרך היורדת מן הכפר / בין עצי האלונים והאלה
נשארו עוד בוודאי צעדי ועקבותי / ואימי עוד קוראת לי בקולה.
אל הדרך הקסומה של ילדותי / אני שבה בחסות הערפל
ונוגעת בכולם בפניהם ובקולם / כמו נוגעת בארץ ישראל.
כל פעם שאני עובר ליד עץ הברוש בדרך הכניסה אל ״הכפר״ שלנו, מתנגן לי השיר הזה. ושלשום, ערפל הבוקר שכיסה את כל הנוף היפה והתמונה והשיר התלכדו למראה ולצליל מושלמים.
על הרקע לשיר כתב ראובן וייס ב-ynet ברשימה ״איך שיר נולד״:
״בראשית שנות ה-80 עלה שוב ושוב לכותרות סיפורה של רבקה זוהר, החיילת בעלת קול הזמיר מלהקת חיל-הים, שהלכה והידרדרה. ב-1985 פגשה אותה נורית הירש בניו-יורק, כשהיא שרה באחד ממועדוני הלילה בעיר. הירש שכנעה את זוהר לבוא לישראל ולשיר בפסטיבל, ואף כתבה לה מנגינה ושלחה אותה ליורם טהרלב״. טהרלב הוסיף: "רציתי לכתוב משהו שיתאים לחזרתה של רבקה לארץ, אל עברה".
(למרות המילים הכפריות היפות כל כך ובניגוד לשמועה הנפוצה, אין לרבקה זוהר זיקה למשפחת זינאתי שישבה בפקיעין מאז ימי בית שני. היא גדלה בעיר עכו. אבל למה לקלקל סיפור יפה).
נסיבות כתיבת השיר אמנם מיוחדות ואישיות, אבל אל המילים שלו יכולים להתחבר ״בני כפר״ מכל הארץ. ונדמה לי שגם בני עיר רבים, כפי שאני התחברתי ל״פנס הבודד״ העירוני של יוסף דר וחיים גורי. הנה הביצוע המקורי של רבקה זוהר מפסטיגל 1985, בו גם זכתה במקום הראשון:
ואני עוברת ואני זוכרת / כל מה שהשארתי שם
עוד ניצב הבית בין עצי הזית / רוח באה מן הים.
__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.
קווים ונקודות 