אני כבר פייסבוקאי די ותיק. לפני שנים רבות, עוד לפני שצוקרברג חגג שלושים והתחתן והביא תינוקת ועשה את כל יתר המעשים הטובים שלו, כבר היה לי פייסבוק אישי. אמנם לא כתבתי שם יותר מדי דברים (״פוסטים״ בפייסבוקית) ולא אישרתי יותר מדי חברים (סלחו לי. זה לא אתם, זה אני). אבל כשפתחתי בלוג לפני חמש שנים, ואמרו לי שכל בלוג צריך חלון ראווה של פייסבוק, פתחתי פרופיל מיוחד עבור ״קווים ונקודות״. נוסף לכך היו לי עוד כל מיני ״מיזמי״ פייסבוק בנושאים שלא כאן המקום לפרטם.
את הסיפור על הסכנה של מחיקת הפרופיל של הבלוג (על כל 1492 הפוסטים הגרפיים שבו!) כבר סיפרתי כאן בפירוט. בסוף ״האירוע״, בעקבות המלצת ה״אוהבים״ המומחים, שיניתי את שם הפרופיל ל״יגאל זורע״ (בעברית), ושם כל חבר/ה ועוקב/ת מתקבלים בברכה.
על הזווית הפוליטית של פייסבוק – שמנהיגים שונים במזרח התיכון ובמערב האוקינוס האטלנטי יודעים לנצלה בצורה גאונית – כבר סיפרתי יותר מפעם. אולי עוד אחזור לנושא המעניין, ככל שיותיר הזמן והסבלנות. הקריקטורה המופתית של בידרמן מלפני כמה שנים מתארת טוב יותר מכל מאמר את עוצמתה של פייסבוק. כשהיא פורסמה תליתי אותה על לוח הנעיצה במשרדי. מאז היא הצהיבה מעט, ומכל המתוארים בה רק מי שידע לעבוד נכון עם צוקרברג שרד.
היום אתמקד בפן היותר מסחרי של הרשת ה"חברתית"-כל-כך. מעניין לראות איך פייסבוק פועלת כמכונה משומנת של קידום מכירות ודחיפת אג׳נדות. (לא פלא שהיא שווה כיום למעלה מ-500 מיליארד דולר, ושמייסדה בן ה-33 מדורג כרגע במקום ה-5 בין עשירי תבל).
אני מקבל המלצות והצעות מפתות מאנשי המכירות של הרשת מדי יום, וסביר להניח שגם אתם. לפעמים נראה כאילו המשגיחים שלהם יושבים על אדן חלון ה״פרופיל״ וה״דף״ (ואני יודע שזה שני דברים שונים), מציצים פנימה בכל שניה ומחפשים מה אפשר להציע לי.
אני מתחיל את הבוקר (מוקדם, כדי לנסות להיכנס ל״קניון החברתי״ לפני שהשומרים ואנשי הביטחון יגיעו למשמרת) וכבר הם קוראים לי ״על מה את/ה חושב/ת?״ או: ״על מה אתה חושב, יגאל?״. והרי עוד לא חשבתי על כלום. רק נכנסתי לבדוק למי יש יומולדת ומי חזר מהטיול הנהדר לסקנדינביה, וכבר הם חושבים שאני חושב על משהו. ולמה הם פונים אלי בלשון מעורבת: ״חושב/ת״? הרי ציינתי את המין שלי בהרשמה, וגם את תאריך הלידה (בו מותר להסתיר את השנה, כדי שהאוהבים הרבים יוכלו לברך אותי בתאריך הנכון, אבל לא ידעו בדיוק עד כמה אני קשיש/ה).
אחר כך הם משנים לי את מסגרת תמונת הפרופיל מריבועית לעגולה ומספרים לי ״איך לתכנן הלאה״ ו״מדוע השינוי הזה קורה״, כאילו שיש לי תוכניות מרחיקות לכת ״מה לתכנן הלאה״, וכאילו ממש משנה לי אם יקצצו לי קצת את הראש והרגליים בתמונת הפרופיל.
ולכבוד החג הם מגייסים גרפיקאים מכל העולם ומציעים לי לעטוף את תמונת הפרופיל בקישוטים מקישוטים שונים. שמתי כאן רק 6 אפשרויות, אבל יש עוד הרבה אחרות. ממש מרגש לראות כמה דואגים שאני אראה טוב. כלומר – בדיוק כמו כולם. (הם כנראה קוראים את הדף שלי ויודעים שאני אוהב, לפי הסדר הבא: ״אהבה״, ״שלום״, חתולים, חלונות, אמנות ודולפינים).
ולקראת השנה החדשה פתאום הם משדלים אותי ״בנה את העסק שלך״ ומספרים לי ש״הפוסט שלך ׳חג שמח׳, דומה לפוסטים שמנהלי דפים אחרים קידמו כדי לקבל יותר מעורבות״. ורומזים לי ברמז עבה ש״אפשר להגיע עד ל-1,600 אנשים תמורת 3$.״
נו, באמת. לא שכל כך איכפת לי על הדולרים (שאין לי) ודווקא הייתי שמח אם 1,600 קוראים היו נחשפים להגיגיי המרתקים (לדעתי). הייתי אפילו מוכן ש-8,743,000 תושבי ישראל (מתוכם 74.6% יהודים, 20.9% ערבים ו-4.5% מיעוטים נוספים, לפי הלמ״ס בערה״ש תשע״ח) היו קוראים את הדברים שלי. אבל לא ביקשתי שיציעו לי הצעות כל כך מפתות. אני כותב, ומי שרוצה קורא, או משתף, או מרים אצבע ל״לייק״, ודי לי בזה. בשלושה דולר שלי אני קונה ארטיק מגנום שקדים במרכולית. ו-1,600 הקוראים כבר יבואו במרוצת הזמן (או שלא).
תודה צוקרברג, אבל אני מסתדר גם עם 687 ה״אוהבים״ ו-696 ה״עוקבים״. ככה זה כשאוהבים.
__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.
קווים ונקודות 