״בסך הכל חג סימפתי״ ||| מה נשתנה החג הזה מכל החגים?

המדור ״ועדת המדרוג״ בעיתון הסמולנים ״הארץ״ לא תמיד זוכה אצלי לסימפתיה. ההתחכמויות התל-אביביות – המערבות זוּטוֹת אופנתיות ותקשורתיות עם עניינים ״גבוהים״, ואירועים טלוויזיוניים שוליים עם מהפכות ונפטרים חשובים – לא תמיד עושים לי את זה. וגם לא השוּל המקופל עם ההלצה התורנית האקטואלית כביכול (״אנשים שלא מבינים בדיחות מתוחכמות״) אבל אני ״לא מעכשיו״ כפי שאני אוהב לצטט את הנכדה הגדולה, כל פעם שמסתבר שהיא צדקה.

           

ודווקא אתמול מצאתי את עצמי מזדהה עם אמירה קטנה שהופיעה במרכז לוח המדרוג. הניחו שם תמונה של ארבעת המינים, בגירסה המקובלת, כשהערבה וההדס מהודקים במקלעת מסורתית, וכתבו לצד הצילום הנאה: ״ סוכות – בסך הכל חג סימפתי״. (במאבק של סימפטיה בסימפתיה? הארץ צודק).

והפעם אני לגמרי מסכים עם ״הארץ״. באמת סוכות, שיש עוד חקלאים כאלה שמכנים אותו ״חג האסיף״, הוא חג נחמד וחביב. הסוכות המאולתרות (קצת פחות מהן – הסוכות הממוסחרות המתקפלות של ״הום סנטר״) עם הסכך וארבעת המינים הנאספים מכל הבא ליד, ושבוע חוהמ״ס כולו הם דוגמא לסמלי חג שלא מתמקדים דווקא באויבים ההיסטוריים של עמישראל, ומתפנים לסיפורי העצים והשיחים והפירות של ארץ ישראל.
בחגים האחרים, כמעט תמיד ״סיפור הנצחון״ על האויב האכזר (או לפחות תיקו או הפסד בנקודות) הוא שיא החגיגות. המנהגים הגלותיים של החגים האלה קצת מרתיעים אותי (או במקרה הרע, דווקא מגרים את הדמיון של ילדים שאוהבים להתחפש לליצנים מפחידים).

הנה הדוגמאות, להזכיר לכם אם כבר שכחתם, בגלל עומס החגים בתשרי:
בחנוכה – הסיפור על היוונים שהיו ״האויב האכזר״ (ועכשיו כולם ממהרים לטוס אל האיים שלהם בחג, כאילו הם לא צאצאיו של אנטיוכוס הרשע). ״ביוונים נלחמנו ולנו הנצחון״.
בפורים – כל הסיפור עם אחשוורוש והמן הרשע והגאווה על תליית עשרת בניו, כולל המנהג הברברי של אכילת אוזני האויב (אמנם ממולאות בפרג) הוא דוגמא לחגיגות של עם שאומנם סבל לא מעט, אבל גם אוהב לספר על זה, עם דוגמאות מאוד גרפיות. מה הפלא שעכשיו, דווקא בסוכות, מסתובבים כאן כל ה״ליצנים״ האלה ומשגעים את כל חוגגי סוכות, החג הפחות מזיק מכולם.
ומעל כולם, פסח – עם הסיפור על פרעה ומכות מצרים: ״דם, יזע ודמעות״ או ״דצ״כ עד״ש באח״ב״. כל-כך הרבה מכות וכל-כך מגוונות שהיינו צריכים לזכור אותן בראשי תיבות, כמעט כמו בצבא (עם פזצט״א, או ת״ג בצצ״ת).

  

והנה פתאום, לפני שהשנה ממש מתחילה – ומיד אחרי יום כיפור (על כל המשמעויות ההיסטוריות ובנות זמננו של המועד הזה) מופיע בלוח חג שהוא באמת חג שמח: סוכות. אמנם מקור החג הוא לא חקלאי בלבד (הרי אצלנו הדברים תמיד קצת מורכבים): ״לחג הסוכות במקרא שני טעמים: מחד זהו חג חקלאי החוגג את עונת האסיף ואחת משלוש הרגלים בשנה, ומאידך מדובר בחג לאומי המציין את המאורע ההיסטורי של הושבת בני ישראל בסוכות בנדודיהם במדבר״ (ויקיפדיה).

כמובן שסוכות נהנה גם מכך שהוא מופיע בסתיו, רגע אחרי החמסינים הגדולים ושנייה לפני הגשם הראשון. וממש כמו שקורה בכל שנה התברכנו אתמול בעננים שחורים וכבדים שהגיעו ממערב ואפילו המטירו גשם קטנטן ששטף חלק מאבק הקיץ ורמז שהקיץ כבר מאחורינו (מי יתן) ואפשר (בקושי) לכבות את המזגנים ולהוציא את השמיכות החמות-למחצה.
תסמכו על בונה עולם: החורף כבר מגיע ואיתו אנטיוכוס, המן הרשע ופרעה, ימ״ש כל אחד מהם וכולם ביחד. חג (באמת) שמח.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חגים ומועדים, ישראל, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s