היו לי כל מיני תוכניות לפוסטים חגיגיים על סוכות ועל סיפורי הכפר ועוד כמה על אותיות וסיפורי הדפוס, ובאה נרי ליבנה וטרפה את הכל ברשימה ה״חתולופובית״ שלה ב״הארץ״ מלפני שבועיים, שרק עכשיו נחשפתי אליה.
האמת היא שבגלל רצף החגים הצפוף, הקמת הסוכה והעלייה לנחביר לא הגעתי לקרוא את הרשימה המביכה שפורסמה בהארץ ונחשפתי אליה, ואל התגובות הקשות שעוררה, רק היום בפייסבוק.
נרי ליבנה כותבת כבר שנים (מאז ימי ״חדשות״ ו״כותרת ראשית״) טורים שנונים ומלאי הומור על נושאים מעניינים ומגוונים. בדרך כלל לאנשים ״בגילנו״ וב״מקומנו על הקשת הפוליטית״ קל להזדהות איתם. מה גם שההומור שלה עוזר לקורא להתחבר לנושאי הרשימות גם כשהיא משתמשת, לפעמים, באמירות בעיתיות וקשות.
אבל הפעם נרי פספסה בגדול. גם מבחינת המסקנות שהגיעה אליהן (למרות שאנחנו ״החתולאים״ מכירים גם חלק ממה שהיא מתארת ברשימה כ״שגיונותיהם״ של החתולים). נרי טעתה בגדול ונפלה אל כל הסטריאוטיפים שאנשים – חלקם אוהבי כלבים, וחלקם לא אוהבים שום חיית מחמד – נופלים בהבנת נפש החתול. היא גם הקימה על עצמה ״אויבים-חתולאים״ שמספרם באוכלוסיה גדול למדי (על פי סקר שפורסם באכסניה שלה ב״הארץ״). אמנם הוא קצת יותר קטן מאחוז ה״כלבאים״ (74%), אבל הוא לגמרי לא מבוטל (41% בארה״ב). בשנה שעברה פורסם ב״הארץ״ שיש בישראל 258,000 מגדלי חתולים(!). עם ציבור כזה לא מומלץ להסתבך.
במסגרות התמונות: שתיים מחתולות העבר שלנו – קוּקה ורנין
נרי ליבנה כתבה, כמו שהיא כותבת בדרך כלל, בהומור, ואולי לא התכוונה ממש להרגיז, אלא פשוט למלא את הטור בעונת המלפפונים, הלולבים והאתרוגים. אלה זמנים לא קלים לבעלי טורים קבועים, הזמן דוחק וקשה לפעמים למצוא נושא לכתיבה. אין טעם להתווכח עם טענותיה, כפי שעשו מייד כל מגיני החתולים ואוהביהם. אפשר רק להגיד שהיא ממש לא מבינה את הנושא עליו כתבה. לזכותה ייאמר שהיא הקדימה ואמרה שמעולם לא אהבה חתולים, והחתול ״אליהו״ שהיא קיבלה, והפך שלא בטובתו לנשוא הרשימה הוא תקלה שקרתה לה, בהיסח דעת וללא מחשבה מעמיקה.
תעודת חתול שהוכנה במיוחד לקוּקה ומדליית זהב מקרטון של מרשמלו מהאולימפיאדה האחרונה
בעל הבלוג הזה לא צריך יותר מדי סיבות כדי לכתוב בשבחי החתולים. כבר כתבתי כמה וכמה ועוד כמה פוסטים על כל חתולי המשפחה – מאוסקר החתול של ימינו הצעירים, עד קוּקה מאריכת הימים (20 שנה!) – משנות גידול הילדים, ועד רנין החכמה שנאספה מגדר הכפר בהיותה קטנטנה.
וגם היום – מרשמלו, ״החתולה המכהנת״, כיכבה בעשרות פוסטים בפייסבוק ואפילו בבלוג (וגם הקלידה, בשנינותה הרבה, בעצמה כמה פוסטים שתועדו כאן).
היא, כמו כל קודמותיה וקודמיה מביאה שמחה וצחוק ואהבה רבה אל ביתנו. יש לה הומור והבחנה נהדרת בין עיקר וטפל, ביחסיה לאירועים דרמטיים בטלוויזיה (אולימפידת ריו, משחקי המונדיאל ופרשנותו של צביקה יחזקאלי ואירועים אקטואלים כמו פינוי עמונה). ואפילו עכשיו, כשאני מקליד לתוך האייפד את הפוסט הזה, היא שוכבת מקופלת על הכורסא ומגרגרת בהסכמה עם כל מילה. מי שמכיר ואוהב חתולים יודע כמה מופרכות הן הבחנותיה של נרי. יש אפילו מחקרים המספרים שהחתולים הביתיים הם כל כך אמפתיים ומגלים הבנה לבני משפחתם מהמין ההומו-סאפיאנסי, שכשהם מזהים אדם במצוקה או בכאב הם מתיישבים בחיקו ומגרגרים בהזדהות, והגרגור הזה מביא להקלה מיידית בכאבים.
ואני לא מדבר בכלל על ההומור והעניין שהחתולים מביאים לכל בני הבית. לתאר את החתול כ״אקססורי״ זה חוסר הבנה מוחלטת של עולם החתולים והחתולאים. אין לי שום דבר נגד כלבים, חוץ מאלה שרודפים אחרי מרשמלו וגורמים לה לטפס על העץ הקרוב, למרות הנכות המסוימת שנגרמה לה בינקותה. הפגיעה הפיזית הזאת היא שהביאה לכך שאימצנו אותה בתקופה שעוד היינו בקדנציה של רנין. ובדיעבד זה היה רווח גדול שלה, ובעיקר שלנו.
בקיצור, אני לא עד כדי כך מחמיר עם הכותבת כמו ארגון החתולאים ועורכת הדין שלו שתבעו להוריד את הרשימה מאתר העיתון ולנקוט בצעדים משפטיים חמורים אחרים. מותר לפעמים לטעות קצת. בעיקר אם יש לך טור למלא והדדליין הגיע, והעורך לוחץ – אבל הפעם נרי פיספסה בגדול.
אנחנו, אוהבי החתולים, מציעים:
א. מי שלא מבין את נפש החתולים (והחתולאים) לא כדאי לו להתעסק איתם. יש להם ציפורניים ושיניים חדות, והם יודעים להשיב מלחמה.
ב. כדאי לנרי לרדת מהר מהעץ עליו טיפסה, ואולי לחזור אל הכלבים שלה.
ג. בואי אלינו, אלינו לכפר, ותראי מה זה נשמה (שלישית מתוך תשע) של חתולה שיודעת שאוהבים אותה. אולי תראי גם, כפי שתיארת ברשימה, כמה ריפודים שרוטים וקרועים, אבל מי שלא יודע לחיות עם חתול אולי כדאי שיגדל כורסאות ואגרטלים ולא יעשה את טעות חייו – להשמיץ (אומנם בהומור) עם שלם (או חצי עם). לחתולים, וגם לבעליהם, יש, כידוע, תשע נשמות והם יכולים לרדוף את משמיציהם עד כלות הימים, או עד הכורסא האחרונה.
מועדים וחתולים לשמחה לכל הקוראים (והכותבים). ומספיק לקשקש. תתחילו לכשכש והכל יסתדר.
__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.
קווים ונקודות 
לא יכולה לקרוא את הטור כי אין לי מנוי. מתוך הטורים שהצלחתי לקרוא בעבר נרי ליבנה הצטיירה לי כאישה מלאה חשיבות עצמית שלא מסתדרת עם שום דבר. אולי שתתכבד ותשב בביתה עם החפצים החביבים עליה ותפסיק ללהג? נראה שהעולם כולו גורם לה עוול. אהבתי את הברכה חתולים לשמחה והריני מאמצת אותה. דש מציצוש המגרגרת למרגלותיי.
אסתר, לא הפסדת שלא קראת הפעם (כמו בעוד כמה מקרים) את הטור של נרי, למרות הנימה ההומוריסטית ״נזעקתי״ בגלל שנגרם עוול גדול לעם החתולים וה״חתולאים״ שאני (וכנראה גם את) משתייכים אליו. מרשמלו גם מוסרת ד״ש. היא לא מגרגרת עכשיו כי היא נרדמה.
כחתולאי וותיק ולא משקיען גדול. כצייר חתולים כנ"ל אני מציע להסתכל על החתולאות בכללה כתכונה אנושית שמשמעותה – פינוי מקום. כלומר: כל ההתעסקות הזו עם יצור שמחזיר מעט מאוד אהבה בעיקר בחורף, כשקר לו, ומביא לא מעט צרות אסתטיות, היגייניות וסביבתיות – כרוכה באיזו נכונות לפנות מקום לרצונות וגחמות של מישהו אחר. פיקאסה החתולה שלי (יותר נכון החתולה של הסטודיו שלי) קונה את מקומה בעולם על ידי מבטים מוזרים לתוך עיני, ומנהגים נונשנלנטים של ביקוש אוכל (שביתה על מקלדת המחשב) והעיקר טיפוח האגו שלי כעשיר ונדיב שהכל נהיה בדברו
תודה, ארנון החתולאי ה״לא משקיען גדול״. קשה להגיד שאני משקיען בעצמי. אבל כמתבונן קבוע על עם החתולים (כולל עכשיו כשמרשמלו שורטת את שרידי הריפוד של הכורסא) אומר לך שהרעיון שהעלית בקשר ל״פינוי מקום״ מצא חן בעיניי. אני לא יודע אם מרשמלו גחמנית יותר מאיתנו – כי ״מה צריך בסך הכל בן אדם (וגם חתול) בשביל לחיות? ככר אחת של לחם, וכד אחד של יין, ואהבה, אהבה כל הזמן, ואהבה כל הזמן״. ואגב, פיקאסה זה שם יפה לחתולה, אבל נדמה לי שהיא נסגרה. אולי הגיע הזמן לשנות את שמה ל״גוגל פוטוס״?