אחד הדברים הראשונים שלומדים בלימודי צילום הוא נושא ״קביעת הפריים״, כלומר המסגרת של מה שנכנס לצילום. איך ללכוד, מתוך המראות האינסופיים שחולפים על פנינו, או מכל המקומות שאנחנו עוברים על פניהם, תמונה אחת מעניינת ששווה מיסגור.
פעם, לפני כל תוכנות העריכה (הפוטושופים למיניהן) זה היה די מורכב. היית צריך לקבל החלטות קשות: מה נכנס לפריים ומה נשאר בחוץ, וצלם טוב היה זה שיודע להתרכז בדברים המעניינים.
כשהגענו לעולם הממוחשב זה נהיה הרבה יותר קל. תמיד אפשר ״לחתוך״ מתוך מה שצולם את הקומפוזיציה המעניינת. ואז באו הסמארטפונים והפייסבוקים והאינסטגרמים והוואטסאפים, ופתאום כל מה שאתה רואה ב״פיד״ זה רצף בלתי פוסק של תמונות המצולמות בכל מקום ובכל אירוע. והכל נראה די דומה: טיולים בנופי חו״ל הנהדרים והמיוחדים, משפחות מאושרות (פחות או יותר), ילדים מקסיממממים ונערות ונערים (וגם כמה סבתות וסבאים) מדהיממממות ומהמממממים. וכולם נכנסים לתוך הפריים.
כדי להיות קצת יותר מיוחד בזרם התמונות האינסופי עדיין צריך ה״צלם״ למצוא משהו קצת יוצא דופן ולייחד את עצמו. בתור התחלה אפשר (ואולי רצוי) לצלם את כל מה שאתם עוברים על ידו. הצילום בסמארטפון לא כרוך בעבודה בחדרי חושך ובמעבדות צילום יקרות, כמו שהיה פעם (למי שזוכר). אבל אם אתם רוצים להפתיע את אלפי ״חבריכם״ ברשתות ה״חברתיות״ (שגם הם עצמם מצלמים אלפי תמונות ורוצים להפתיע אתכם) צריך למצוא משהו קצת אחר, רצוי עם איזו זווית אישית.
הכשרתי הצילומית כוללת קורס נעורים במעבדת צילומי השחור-לבן בחדר-התה בכפר הולדתי, ועוד תוספת שנת לימוד חשובה ומרתקת ב״בצלאל״ בהדרכת פרופ׳ חנן לסקין.
באקדמיה הירושלמית התחלנו את לימודי הצילום בתירגול צילומים עם קופסת קרטון שבה יצרנו חור קטן ששימש כעדשת מצלמה, האור נכנס דרכו והתקבע על נייר צילום שיצר אחרי הפיתוח תמונה מטושטשת ומעניינת. התהליך שימש להמחשת פעולת ה״קָמֶרָה אוֹבְּסְקוּרָה״ היא ״הלשכה האפלה״ (מצורפת תמונה מוויקיפדיה להמחשה. כשאמצא את הדוגמאות המצולמות באחד מארכיוניי – אולי אפרסם אותן כאן).
מאז צילמתי לא מעט תמונות (בעיקר צילומים משפחתיים) אבל עדיין אני לא מחשיב את עצמי כ״צלם״. ולמרות זאת, בכל ההליכות והנסיעות אני מוציא את האייפון כל כמה דקות ומשתדל ללכוד את הנופים החולפים. ההתמקדות יכולה להיות בפיסת נוף וטבע, בשלט ישן, או במשאית חולפת.
הצילומים – שמצטברים לרבבות, אם לא מיליוני תמונות – סותמים מדי פעם את מחסני האייפון שלי, אבל בדיוק בשביל זה המציאו את ״גוגל-פוֹטוֹס״. חברת החיפושים העולמית מאחסנת במאגריה ושרתיה את כל ״דברי ימי האנושות״ בתקופה הסמארטפונית התיכונה. ולא רחוק היום שבעזרת הכספים הרבים הנאגרים בכיסי החברה – בעזרת מפעלות הפרסום (הסמוי והגלוי) שלה – היא תקים שרתים גם על כוכב המאדים ועל יתר כוכבי הלכת במערכת השמש. ה״הומו-פוֹטוֹס״ החדש (״האדם המצלם״) הרי רק מגביר את קצב הצילום שלו, עם כל גירסה חדשה של האייפון והסמארטפונים האחרים.
הנה כמה מהתמונות שצולמו באייפון הנוכחי שלי (הממוקם לפחות שלושה דורות אחורה). התמונות צולמו אתמול בהסתעפות של כביש הבטון, ליד העץ הצומח על הכביש (בתמונות למעלה נראה אותו מקום – בצילומי החורף האחרון והקיץ החולף). בתמונות נראים מבנים מתמוטטים של הצבא הבריטי מימי מלחמת העולם השנייה ומאתר מכרות הגופרית המפורסם.
יש גם אמנים כמו יוסף ברנהרד (הנזי) ש״החלון״ הפעור בקיר הישן בערך באותו אתר צילום, עוררו אותם ליצור ולצייר את התמונה המשלימה. ולמרות שחלפו כבר יותר מעשרים שנה מהצבת הקיר האמנותי של הנזי במסגרת ״פרויקט פיסול בדרך נחאביר״, עדיין נשאר משהו מהציור המקורי גם היום, כפי שצילמתי רק לפני כמה שבועות. (ואפשר גם לראות תמונה קצת יותר ישנה, עם מראה שלם יותר של ה״חלון אל הנוף״).
בגלל קוצר המקום אביא רק עוד שתי תמונות של השלט הריק הממסגר פיסת שדה. אולי השלט המקרי (והזמני?) הזה יזכה בעתיד לפוסט נפרד משלו.
״המסגרת הקיימת בנוף״ היא בעצם פתחי חלונות שבורים באתרים ישנים, דרכם ניתן לצלם קטעי נוף מקריים לכאורה. וגם אותה מסגרת-שלט שנותרה בצומת הטיולים היומיים שלנו ללא הלוח המקורי שלה, והיא ממסגרת את הנוף החקלאי המשתנה עם עונות השנה. הצגתי כאן רק דוגמיות מייצגות. כי, כמו שכתבתי: במאגרים המשפחתיים של הסמארטפון, של המחשב המרכזי ובגיבוי של גוגל – יש עוד רבבות תמונות דומות והרבה מקום המחכה גם לתמונות שלכם.
״צלמו בהמוניכם״ והעלו לפייסבוק, לאינסטגרם, לוואטסאפ ולטוויטר, כי העולם ממש צמא לתמונות של כולנו. ואם לא העולם, לפחות מנהלי הרשתות, שרק מחכים לשידרוג הבא של השרתים והתוכנות.
__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.
קווים ונקודות 