״חבר יקר״ ||| ״חברים יש רק באגד״. ״כולם חברים כולם״. ״שלום״ ״חבר״

חברים וחברות (או חברות וחברים),
היום אני רוצה לדבר על נושא חשוב: על ״חברים וחברות״. או מיהו החבר שלכם? אני קצת מתפלא על עצמי שאדם כמוני (או חבר כמוני) שנושא בתואר ״חבר״ יותר מיובל שנים, לא התפנה עד היום לעסוק בנושא. וכרגיל, הגירוי לכתוב על זה פוסט ל״מוסף-השבת״ היו דבריו של החבר בנימין נ׳.

כילד שנולד בכפר שיתופי (האנשים אצלנו עדיין נקראים ״חברים״ ולכפר עוד קוראים ״קיבוץ״), אחת המילים הראשונות שלמדתי להגיד הייתה ״חבר״. לא ״איש״, לא ״אדם״ ולא ״הומו סאפינס״. פשוט ״חבר״.
והייתי אומר שאחד המשפטים הראשונים שלי היה ״שלום, חבר״, אם החבר ביל ק׳ לא היה מקדים אותי באמירה ההיסטורית שלו. תמיד ידענו ש״זה יפה שיש לאדם חברים קרובים״ וש״חבר מביא חבר״.

הרבה מאוד ביטויים, וגם הרבה שירים נכתבו בעברית הציונית-הסוציאליסטית (מנוחתה עדן, לכאורה) שכללו את המילה ״חבר״. היום הביטוי הפך בעיקר להגדרה משפטית: ״מותר לקבל (ולהחליף) מתנות בין חברים״ אמר בעדותו/חקירתו החבר בנימין נ׳. אותו חבר שעל פי סיפורים ידע לבחור את חבריו מתוך האלפיון העליון, בארצנו ובמחוזות זרים. החבר הזה, כפי שזה נראה, הוא אדם חברותי מאוד. והרבה מאוד חברים יש לו בגילאים שונים – מאיל הימורים אמריקאי קשיש ואמיד (מאוד!) ועד נער שעשועים צרפתי (מסובך עם החוק, לכאורה). המכנה המשותף לכל החברים האלה הוא, משום מה דבר שנקרא ״כסף״. אותו מושג חמקמק וערטילאי שחברים כמו אצלנו בכפר למדו להכיר רק בשנים האחרונות.

פעם, כידוע למי ששמע על הפלמ״ח, החברים (שלפעמים קראו להם אפילו: ״חברמנים״) נהגו לשבת ליד המדורה. עם הפינג׳אן והאקורדיון, ולשיר שירי רעות. ״כי רעות שכזאת לעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח״. היום ה״חברים״ יושבים על החוף בריביירה, או בקזינו באמריקה, מעשנים סיגרים יקרים ושותים שמפניה ורודה ומתגעגעים לימים בהם אפשר היה לשבת בשקט בלי שאף אחד ישאל ובלי ש״רביב׳ים״ (״א גרויסע עיתונאי״) ו״אמנון׳ים״ (״עוכר ישראל״) למיניהם יחקרו ויתחילו להפיץ את ״ילקוט הכזבים״ בציבור. פעם גם היו אומרים: ״חברים יש רק באגד״. היום מסתבר שאפשר למצוא הרבה חברים טובים גם מעבר לים. החברות לא יודעת גבולות. מהודו ועד כוּש, ואפילו ממקאו ועד לאס וגאס.

לפעמים החברים כל כך קרובים, שכדי להמשיך לשמור על החברות האינטימית והטובה נוהגים לטשטש או לפקסל את פניהם בתמונות המשוחררות לתקשורת. כי כדי לשמור על חברות צריך מידה מסוימת של מיסתורין ומרחק מהעין הציבורית. ככה זה כשחברים.

ואם ״מותר לקבל מתנות מחברים״ (על פי סעיף 242 ב3 או משהו דומה לו), מה לנו כי נלין? עד שמצאנו מנהיג שהוא גם חבר, אז פתאום אתם רוצים להחליף אותו בגלל כמה חמגשיות?
הרי לא רק שהוא אדם כל כך לבבי וחבר כל כך טוב, הוא גם מכהן! ואת מי שמכהן (בחבריוּת שכזאת) כבר עשרים שנה, לא מחליפים כל כך מהר! ולא חוקרים ולא מבלבלים לו את המוח.
״יש לי חבר בירושלים / יש לי חברה ברמת אביב / יש לי חברים בראש העין / וגם בגשר הזיו״

 

ואולי גם השיר הזה יכול להתאים לענייננו:

 

כי חבר תמיד נשאר חבר. ועם חברים כאלה מי צריך… ואידך זיל גמור, וחוזר חלילה (לכאורה).

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פוסט זה פורסם בקטגוריה לשון, עיתונות, פוליטיקה, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.