אני, אנחנו וטוֹגוֹ ||| סיפור על ילד אחד שחיפש מדינה להזדהות איתה (עם הפי־אנד)

את הסיפור הזה (שהוא מקרה שהיה באמת!) חשבתי לספר בראשית ימי הבלוג, כשעיבדתי כמה מזיכרונות הילדות לפוסטים נוסטלגיים. אבל משום מה זה לא הסתייע. כנראה שהיה חסר לי תיעוד אמיתי שיוכיח שלא מדובר בסיפור בדוי, המצאה של ילד קטן. מדובר על יחסיי הכמעט-חד-סיטריים והתיאורטיים למדי (לכאורה, תראו בהמשך שיש קצת רקע היסטורי אמיתי לסיפור) עם הרפובליקה של טוגו – המדינה הקטנה שבמערב אפריקה.

הסיפור מתחיל בראשית שנות ה-60 המוקדמות של המאה שעברה. באותו זמן רבות ממדינות אפריקה התחילו לקבל עצמאות, בזו אחר זו. הנושא היה מרכזי בעיתוני התקופה, ובזמנו ישראל (הרבה לפני עידן האהבה-ההערצה הנוכחי) יצרה קשרים טובים עם הרבה מהמדינות אלה.

בתור ילד סקרן (היום קוראים לזה ״חנוּן״) נהגתי לאסוף את הבולים והגלויות שהזדמנו לידיי וחיפשתי מדינה יחידה להשקיע בה את רוב התענינותי הילדותית.
באפריל 1960 נודע שטוגו קיבלה עצמאות בסמוך למדינות אפריקאיות נוספות.
בין כל המדינות שעמדו לבחירתי משך אותי השם הקליט של טוֹגוֹ (כבר אז כיוונתי כנראה למחוזות הקופירייטינג). גם עובדת היותה מדינה צרה וארוכה ונחבאת בין מדינות גדולות ממנה – גאנה, שהייתה אז המדינה הידידותית ביותר לישראל, עוד מימי בן גוריון, ובנין (שאז עוד נקראה דהומיי) – סייעו לה להפוך למדינה האפריקאית המועדפת שלי.

למדתי מהאטלסים ומהאנציקלופדיות לנוער (בטרם ויקיפדיה וגוגל) את כל מה שאפשר ללמוד על הרפובליקה הצעירה של טוגו. ידעתי (ועד היום אני זוכר בעל פה) שבירתה היא לומה ושנשיאה הראשון והמנהיג המייסד היה סילבנוס אולימפיו (שהוכתר לנשיא טוגו ב-1961 ונרצח שנתיים מאוחר יותר). ועדיין היה חסר לי קשר יותר אישי.

יום אחד גיליתי ב״מעריב לנוער״ סיפור על משלחת סטודנטים מאפריקה שעוברת השתלמות כלשהי בישראל. הייתי ילד די עקשן וכתבתי – בנאיביות חצופה או בחוצפה נאיבית – למערכת העיתון מכתב. ביקשתי, בעברית, למסור לסטודנט מטוגו שאני רוצה ״להתכתב״ איתו. לא ציפיתי להרבה, או אולי כן, הרי הייתי די תמים.
אחרי כמה שבועות הגיעה התשובה שנשלחה מטוגו. הסטודנט (שאת שמו ואת המכתב שלו לא מצאתי במגירותי העמוסות) ענה לי בנימוס, ובצרפתית, שהוא לא זוכר שנפגשנו בארץ ולא ברורה לו בדיוק סיבת ההתעניינות המשונה שלי. אבל הוא היה מנומס מספיק לשלוח לי עם המכתב כמה בולים ואולי עוד איזו מזכרת קטנה. יתכן מאוד שהבול היחידי של טוגו שמצאתי באלבום הילדות ומוצג כאן למעלה – הוא הבול שהיה על המעטפה שאבדה.

כפי שכתבתי בהתחלה, לא מצאתי את המכתב ״ההיסטורי״ הזה ואת הבולים מטוגו. אבל היום כשנודע לי שטוגו, המדינה הקטנה שבמערב אפריקה, היתה בין תשע במדינות שהצביעו באו״ם בעד חוק ירושלים של טראמפ (או נכון יותר – נגד ההתכחשות לו) הבנתי שיחסי חוץ צריך לבנות לטווח ארוך, וההשקעה שלי כילד השתלמה בסופו של דבר.
אמנם טוגו מדורגת רק במקום ה-162 במדד הפיתוח האנושי (ישראל במקום ה-18!) אבל עדיין יש לי אליה סימפטיה נוסטלגית מיוחדת, גם אם לא היתה מצביעה בעד ירושלים כבירת ישראל.

אל תאמינו לכל הרה״מים שמספרים לכם שיש שכר לביקורים התכופים שלהם באפריקה. יחסי חוץ לא נבנים רק מביקורים כאלה. עובדה שאף אחת מהמדינות האפריקאיות בהן ביקר נתניהו לא הצביעה בעדנו (כמה מהן נמנעו וגם זה תואר כהישג אדיר!). ועובדה נוספת היא שביבי אמנם אירח את נשיא טוגו בישראל, אבל לא טרח לבקר בטוגו הקטנה והנידחת במהלך מסעותיו לאפריקה. מאבטחיו של הרה״מ אפילו היו מעורבים בקטטה עם נשיא טוגו בפגישה שהתקיימה בליבריה (שהצביעה דווקא נגדנו!).

היום כבר מותר לגלות שאני הייתי ״הראשון לזהות״ את טוגו עוד לפני שהפכה לאחת מגדולות התומכות של ישראל (ובעצם התומכת היחידה שלנו באפריקה). זה לא שאני רוצה מדליה או צל״ש על ההבנה המוקדמת שלי. בסך הכל רציתי לחזור מאפריקה בשלום.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פוסט זה פורסם בקטגוריה בית ומשפחה, שעשועים, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.