לא לחינם הלכה הדוכיפת אצל הטווס.
בתוך מבול הדיווחים והטקסים של ביקור נתניהו בהודו קצת נשמט ממרכז העניינים הנושא הסימבולי. הרה״מכהן של ישראל זכה לשלל גינוני טקס הודיים וברכות הנושאות את תמונתו הוצבו בכל הדרכים הראשיות בהן עברה הפמליה הישראלית. במקום מפגינים חמוּצים הוא ראה רקדנים חמוּדים שפיזזו לפניו, וצלמים הנציחו כל תנועה הודית מסורתית וכל חיבוק יהודי מאולץ. אבל את תשומת לבו של הזוּטוֹלוג, שתמיד נמשך לסמלים שוּליים וחסרי חשיבות (לכאורה), משך דווקא הציור היפה באחד משלטי הענק, המתאר את יחסי הידידות האמיצים באמצעות הציפורים הלאומיות של שתי המעצמות – ישראל והודו.
בציור זה נראה הטווס, הציפור הלאומית של הודו מאז ומתמיד, והדוכיפת – הציפור הלאומית של ישראל מאז 2008, משולבים בסמל אחד כאילו באמת שוררת בין שני העופות הלאומיים, עטורי הכתרים והנוצות, אהבה גדולה.
יצאתי לברר מי הם העופות הייצוגיים האלה ומה מאפיין אותם, וגיליתי מה שיודע כל ילד שמכיר את שירו היפה של ע. הלל, שהדוכיפת היא בעצם ציפור די אדישה, ובעיקר איכפת לה מעצמה (ראו בטקסט מתחת לאיור היפה של מיכל אפרת).
באתר הצפרות הישראלי מספרים על הדוכיפת שהיא: ״ציפור בינונית המצויה בעיקר בשטחים פתוחים, בשדות, גינות נוי, מטעים ופארקים עירוניים. מבלה לעתים תכופות במדשאות גדולות ומטופחות (מושקות היטב) שם היא מוצאת את מזונה המורכב מזחלים של חרקים, תולעים, חיפושיות ולפעמים גם זוחלים קטנים. הדוכיפת היא אחת הציפורים המוכרות בישראל, בעיקר בזכות ציצית הנוצות על ראשה…
הצעירים דומים לבוגרים אך דהויים יותר. מעופה של הדוכיפת "מרפרף", תנועת הכנפיים אינה אחידה – נחלשת ומתגברת לסירוגין, כאילו שהיא לא בטוחה בעצמה…
הדוכיפת משמיעה קולות קריאה רמים, מעין "הוּפוּפ" או "הוּדהוּד", ולכן שמה בערבית הוא "הוּדהוּד". גם שמה בשפה הלטינית, "הוּפּוּפּה" (upupa) נובע מחיקוי קולות הקריאה שלה. הקולות מושמעים בעיקר על ידי הזכרים למשיכת נקבות. תדירות השירה יורדת לאחר ההטלה. פרט למשיכת בת זוג, הקריאה משמשת גם לחידוש קשר שנותק עם בת הזוג. ההבדלים בין קולות זכרים שונים הם בעיקר באורך הצליל. נמצא כי נקבות נמשכות יותר לשירת זכרים הבנויה מ"בתים" ארוכים״. (ההדגשות שלי).
על הטווס ההודי נאמר בוויקיפדיה (גם כאן – ההדגשות שלי) ש״הוא מין של עוף צבעוני שבוּית בעיקר לצורכי נוי (הטווס מהווה אטרקציה פופולרית בגני חיות ופינות חי) אך נפוץ בטבע גם כחיית בר. בתי הגידול הטבעיים שלו הם יערות נשירים פתוחים. הן בטבע והן בשבי הטווס הוא אוכל כול. למרות זנבו הארוך הכבד והמפואר הטווס יכול לעוף כאשר יש לו צורך בכך. בשל יופיו והידורו הרב השפיע הטווס על התרבות והדת ברחבי הודו (שם מקורו), אסיה ואירופה, לשם הובא על ידי האדם״.
מימין: נתניהו מוחא כף לתמונתו ולפניה תזמורת הודית מסורתית. משמאל: גרפיקה שמשקפת את גודלן של שתי המעצמות ואת היחסים החמים ביניהן (המפות מהאינטרנט)
בקיצור: הטווס הוא עוף ״כבד ומפואר״, עם יכולות תעופה (גרעיניות!) והוא אוכל כול והדוכיפת? ״אני לעצמי, אני הדוכיפת. מאוד מאוד איכפת״.
נתניהו אגב התרשם מאוד מהחגיגות הטווסיוֹת והדוּכיפתיוֹת. הוא אמר:
"אני בחיים הדיפלומטיים כבר 30 שנה או יותר ועוד לא ראיתי דבר כזה… היו שם רבבות. מאות אלפים בהערכה שמרנית. מעולם לא ראיתי את התמונה שלי כך. זה מרגש וצריך לשמח כל אזרח בישראל כי הודו היא מעצמה עולמית. הם צועקים ביבי, מאיפה הם מכירים? מודי, ביבי…" ולי זה הזכיר, משום מה, ספר אחר על מלך אחר:
עד כאן, על מין שמצא את מינו (בינתיים). על מלכים ונסיכים, ועל עופות לא כל כך מוזרים.
שיהיה שבוע טוב לכל הציפורים והעופות – מהודו ועד כוּש, וגם לדרורים המקומיים שנשארו על הגדר.
__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.
קווים ונקודות 