משורר הפלמ״ח והרעוּת ||| ״היה היה פנס בודד בקצה שכונה והוא האיר את ילדותנו הקטנה״

חיים גורי בבית דרס, ערב מבצע עובדה 1948 (עמותת דור הפלמ״ח)

פנס בודד
מילים: חיים גורי ויוסף דר
לחן: סשה ארגוב

היה היה פנס בודד בקצה שכונה
והוא האיר את ילדותנו הקטנה
והוא האיר את משחקי המחבואים
ולאורו היו הקדרים באים.

כש"השוטרים" כמעט תפסו את "הגנב"
היה קולה של אמא רץ בתחנוניו:
"הביתה, בוא לארוחה, כבר מאוחר,
כבר זמן לשכב לישון, צריך לקום מחר".
"רק עוד רגע, אמא, רק עוד רגע קט
את תמיד הורסת כשכבר כמעט
לא הספקנו לשחק מעט אפילו" –
אבל תחנונינו לא הועילו.

פנס בודד בקצה שכונת ״אשלים״

היה היה פנס בודד בקצה שכונה
ועל ידו גדר, ושער וגינה,
ושם אמרתי לה את שאומרים כולם
על מפתני כל הבנות שבעולם.
וכשידי, שכבר מיליון עלים תלשה,
רק ללטף ביקשה לה את חלקת ראשה –
אמרה: "סליחה, יש לי בחינה בסמינר,
כבר זמן לשכב לישון, צריך לקום מחר".
"רק עוד רגע, רינה, רק שניה אחת,
את תמיד הורסת כשכבר כמעט
לא הספקנו לפטפט מעט אפילו" –
אבל תחנוני אז לא הועילו.

היה היה פנס בודד – חלפו שנים
ואור אחר עכשיו מאיר בשיכונים
והשכונות מצאו מקלט בפזמונים,
אבל אותם קולות ברחוב ובגנים.
וכשפספוס נשען בחוץ על אופניו
והחצר כולה מלאה בשריקותיו,
אני יוצא אל המרפסת וקורא:
"שמע ילד, לך הביתה או אני יורד".
"רק עוד רגע, ילד, רק עוד רגע קט
לא נורא, שחק קצת, צעק – אבל מעט".
אז רציתי להפחיד אותו כאילו –
אבל לא ירדתי אפילו.

כל מי ששמע על חיים גורי, שהלך לעולמו אתמול בגיל 94 בביתו בירושלים, שמע על ״הפלמ״ח״ ועל ״הרעוּת״ ועל ״באב אל וואד״. ואתמול והיום אי אפשר שלא לשמוע את השבחים המוצדקים שמגיעים לדור הפלמ״ח, ואת ההתרפקות על רוחו של ״דור תש״ח״. מעט מהרוח הזאת עוד נשאר בארץ הזאת – הארץ שהם בנו, לחמו עליה וחרשו את שביליה ואת אדמתה.
מי שהפלמ״ח הוא בשבילו זיכרון וצ׳יזבטים ומורשת של ההורים – וג׳וערה ובאב־אל־וואד הן עבורו ״אתרי מורשת״, לא פחות מהכותל והר הבית וקבר רחל – לא ישכח גם את השיר הבלתי-מלחמתי האהוב ״פנס בודד״ של חיים גורי ויוסף דר וסשה ארגוב.

מילות השיר מספרות על פנס בודד תל־אביבי (״בקצה שכונה״), אבל אותו פנס בודד בדיוק האיר גם את ״ילדותנו הקטנה״ שלנו, וגם של הרבה אחרים. בכל ישוב, כפר ועיר, ולכל ילד ישראלי (ואולי גם לא ישראלי) יש את ״הפנס הבודד״ שלו. שם הוא אמר לה ״את שאומרים כולם״. וגם אם היום כבר לא אומרים דברים ״על מפתני כל הבנות שבעולם״ – הבנות (והבנים) נשארו אותו דבר. רק ה״מפתנים״ התחלפו בקניונים או ב״מחלפים״.

כבר כשנכתב השיר היפה הזה ב-1963 היה למילים שלו טון נוסטלגי. השיר תיאר שלוש תקופות של ״המספר״: ילדות, נעורים ובגרות:
״היה היה פנס בודד – חלפו שנים / ואור אחר עכשיו מאיר בשיכונים
והשכונות מצאו מקלט בפזמונים / אבל אותם קולות ברחוב ובגנים״.

היום כבר לא אומרים ״פַסְפוּס״ ו״סמינר״ ואפילו ״הקדרים״ (או הַכַּדַּארִים) כבר לא באים. אבל הפנס הבודד ישאר תמיד, גם כשכל אורות הכרך ותאורת הגדר ייכבו – נישאר עם הפנס הבודד של חיים גורי.

רציתי לסיים בביטוי השחוק ״ולאור מילות שיריו נמשיך לצעוד״. אבל… לא ירדתי אפילו.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פוסט זה פורסם בקטגוריה בית ומשפחה, היסטוריה, ישראל, מוזיקה, מלחמה ושלום, סיפורי הכפר, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.