חומות של חוסר תקווה ||| סיפורה של רצועה אחת קטנה מול מורשת של חדשנות וביטחון שוטף

בהתחלה היו ה״מסתננים״ שבאו לגנוב צינורות השקייה ושתילים רכים.
אחר כך ״הם״ הפכו ל״פדאיונים״ שבאו להרוג ולרצוח.
ואז קראו להם ״מחבלים״ שרוצים להשתלט על ארצנו, ״ארץ־המורשת והחדשנות״.
הם המשיכו להתקדם במעלה הדרגות והפכו ל״טרוריסטים״ שרוצים לפגע, להפחיד ולהשמיד.
ואף אחד כבר לא שאל מה הם באמת רוצים, ומה יש להם, אלה? הרי עזבנו אותם כבר מזמן. מה הם רוצים מאיתנו?

אחר־כך לא הייתה ברירה ובנינו גדר הפרדה. אלקטרונית ומתקדמת, כראוי לאומת הסטארט-אפ.
והוספנו, ליתר ביטחון, עוד שכבה של גדר קונצרטינה, תלתלית ודוקרנית.

אבל הם, נודניקים שכאלה, לא רצו להיפרד והמשיכו להציק ולנדנד.
אז בנינו חומה גבוהה, שתסתיר אותם. שילכו לים מצידנו, רק שיהיה קצת שקט בשכונה.
ואז הם באמת הלכו לים, וניסו לתקוף דרך החלון הזה שנשאר פתוח. אז סגרנו להם גם את הים, והבאנו אוניות מלחמה משוכללות (מגרמניה!).
והם לא מרפים. לא הייתה ברירה, אז הפסקנו את החשמל ועשינו להם קצת חושך.
והוספנו גם מכשול תת-קרקעי. מתוחכם ומשודרג, עם חיישנים אלקטרוניים מארץ התעשיות והמעשיות (ועוד כמה סוללות עפר).

ושום דבר לא עזר. מה יש להם אלה? בסך הכל רצינו לעטוף אותם בשמיכת פוך.
מה הם רוצים מחיינו. נודניקים.

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס.