החיפושים אחרי כרזת העצמאות מגיעים לישורת הסופית.
הסיפור של כרזות יום העצמאות שמלווה את ״קווים ונקודות״ כבר השנה החמישית הוא פארסה ישראלית אופיינית, שמזכירה בהרבה מובנים את ההומורוסקות של אפרים קישון.
תמיד הייתה לי פינה חמה בלב לנושא הכרזות, ובאופן מיוחד לכרזות יום העצמאות של ישראל. התבוננות בכרזות האלה המוצגות לראווה ובגאווה בוויקיפדיה, וחלקן אפילו תלויות בהגדלה באולם המעבר בנתב״ג, מספרת משהו על השינויים הויזואליים שחלו בתרבות הישראלית בשבעים שנות עצמאותנו – מ״מלאכת הבנין״ ועד ״מורשת של חדשנות״.
לא זה הזמן, ולא אני האיש המתאים, לערוך ״ביקורת עבודות״ על יצירות שלפחות בתחילת הדרך היו ביניהן עבודותיהם של טובי המעצבים שפעלו בישראל.
בקדנציה הנוכחית של התרבות הישראלית נראה שהנושא, כמו תחומים ויזואליים ועיצוביים רבים אחרים, הפך לבדיחה מתמשכת. בכל שנה יש אזרחים טובים (ותמימים) שמחפשים לקראת החג את הכרזה המסורתית. מרכז ההסברה במשרד התרבות, שעסוק מעל לראשו בארגון משואות ומצעדים, שירים וריקודים – לא מוצא (לכאורה) את הזמן לטפל בנושא המיושן. וכך קורה שכל שנה אנשים טובים מגיעים, בדרך-המלך-של-גוגל, לבלוג הזה בחיפושיהם הנואשים אחרי הכרזה הרשמית.
במהלך חמש השנים האחרונות ״עיצבתי״ כמה כרזות אלטרנטיביות. אני מציג כאן היום את כולן במרוכז – לתפארת מדינת ישראל ומשרד התרבות שלה – ומדגיש עבור רבבות הקוראים והחוגגים: אלה הן כרזות פיקטיביות – ״פייק-פוסטרים״. אני מאשר לכם לעשות איתן מה שתרצו, אבל כדאי שתזכרו שהן לא אמיתיות. אולי בעצם הן אמיתיות כמו רבים מקברניטי ספינת־הטיטניק־הישראלית המשייטת בזחיחות אל עבר השמש העולה במערב (זו לא טל״ח).
שיהיה לכוווווולנו: חמוּצים וחריפים, מלוחים ומתוּקים,
חג שמח, חג של מרור ודבש, חרוסת וחזרת, שיפודים ופטישים.
____
* כפוף לתהפוכות של הרגע האחרון
__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן
קווים ונקודות 